למה להאמין לו?

אחד היסודות העיקריים ביהדות הוא, בהכללה רחבה, שישנו ממד סמוי מן המציאות הגלויה לנו. כלומר, לקבל את התפיסה הדתית הוא לקבל שבמקרים רבים אנחנו לא יודעים בוודאות מה מידת ההשפעה של הפעולות שלנו, או של העדרן, על העולם.

היסוד הזה הוא מחד הרעיון אולי החשוב ביותר בתפיסת האמונה ומאידך הוא גם פתח ומקור לשרלטנים, מעלים באוב וכהנה טיפוסים ומכשפים שגורמים לאנשים להאמין בהם. כיום, כמו לאורך כל ההיסטוריה האנושית, ניתן למצוא בני אדם שהאמינו בדברים שהם במקרה הטוב מוזרים וחריגים בהשקפה הרווחת, ובמקרה הפחות טוב מסוכנים לסביבה.

אדמו"ר הזקן נלקח לחקירה למבצר הפטרובלי בעיר פטרבורג ברוסיה הצארית, ציור שמן של ר' יחיאל אופנר

כוח הקשרים החברתיים

ישנן סיבות רבות שבכוחן להסביר מדוע אנחנו מאמינים לאנשים מסוימים ולא לאחרים. האחרון שבהם, או הפחות חשוב שבהם, הוא טיעונים ולוגיקה. אנחנו הכי פחות משתכנעים מטיעונים. אם אתם אנשי ימין, נסו להיזכר מתי הקשבתם באמת, אבל באמת, כלומר נטולי מחסומים ובראש 'נקי' לח"כ אילן גילאון. אם אתם אנשי שמאל נסו להיזכר מתי האזנתם לטיעונים הלוגיים ששטח אריה אלדד בנאומו.

בדרך כלל אנו משתכנעים בדברים בגלל שהם חלק מהמסגרת הקהילתית והחברתית שלנו. הקשרים החברתיים הם המקדמים או מגבילים שינויים ואמונות. ובכל זאת, אנחנו גם בוחרים להאמין במה שהוכח עבורנו כעובד. אם השמש זורחת כל בוקר מחדש, אנחנו נאמין שגם מחר היא תזרח. אם אחד מחברינו לצוות הוביל אותנו בניווטים מבלי 'להתברבר' פעם אחר פעם, בניווט העשירי נצעד אחריו בעיניים עצומות.

אמינות ותיווך

ככלל, הידע שלנו על העולם והחיים בו הוא ידע מתווך. תמיד ישנו צד שלישי המתווך בינינו לבין הידיעות שלנו על העולם. ככל שהמקור המתווך נתפס בינינו כאמין יותר, הידע הוא בעל ערך רב יותר, וסביר שנאמין בו יותר.

כשאנו רואים פרסום בעיתון על נפלאות נעלי ה-CROCS אנחנו עשויים להתעניין, אך ניוותר חשדניים. האינטרס של הגורם המתווך ידוע לנו. החברה האמריקאית רוצה למכור כמה שיותר נעליים ולהרוויח כמה שיותר כסף. כשחבר מספר לנו על נפלאות הנעליים, נוחותם ויתרונותיהן הבריאותיות, אנחנו עתידים להשתכנע בקלות רבה יותר. מתווך נטול אינטרס לכאורה, הוא בעל כוח שכנוע רב יותר. מסיבה זו קמפיינים המתבצעים באמצעות רשתות חברתיות הם מוצלחים יותר מאלה הממומנים בדרכים הממוסדות.

אם לסכם, האמונה היא חלק בלתי נפרד מההתנהלות שלנו במציאות, גם אצל אלה שהרציונאליזם ככלי לקבלת החלטות הוא נר לרגליהם. אנחנו כל הזמן מאמינים לאנשים ולדברים. למוסכניק, לרופא, למדען. ככל שדובר מוכיח את אמינותו במעשיו ובדיבורו ובה בעת הוא מתגלה כחסר אינטרס, או לכל היותר כבעל אינטרס החופף לזה שלנו, הקהל, הוא בהדרגה צובר את אמוננו.

האמונה שלנו בדברים היא בעלת תוקף רב יותר, ואם תרצו שטותית פחות, ככל שהגורם המתווך לאותה אמונה הוא אמין יותר.

להישען על כתפי ענקים

אפילו גוגל, מנוע החיפוש הפופולארי בעולם, מדגיש עבורנו את הדרך הטובה ביותר להעשיר את הידע שלנו ואת יכולת ההבנה שלנו את העולם: Stand on the shoulders of giants, עימדו על כתפי נפילים[1]. במילים אחרות, גם אם בכל עת נוסף לנו ידע אודות העולם שאנו חיים בו, אנו משולים בהבנתנו את העולם לננס הנשען על גבי ענק[2]. אם אתם רוצים לדעת משהו באמת – תבדקו מי או מהו הגורם המתווך של אותו ידע ומה האינטרס שלו.

Standing on the shoulders of giants

הפניות

המחשבה היהודית מנסה לדבוק בקו זה. ביהדות יש ערך רב לא רק לתוכן הדברים המושמעים, לסדירותם הלוגית ולמי אומר אותם, אלא למידת הישענותו של הדובר על מערכות קודמות של ידע. זוהי אחת הסיבות לכך שגם שיטת הלימוד, המחקר והכתיבה היהודית מבוססת, בדומה לשיטה האקדמית, על הפניות ומקורות. חכמים אומרים כי 'כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם'[3]. הרעיון הוא שעל-ידי גילוי אומר הדברים, מגלים את השורש של הדברים, את הנקודה הנעלמת שבהם. הגילוי הוא הגאולה של פנימיות התורה[4]. אזכור אומר הדברים אינה חלוקת כבוד סתמית כי אם הצבעה על כך שדברי התורה הם לא רק סברות או טענות אישיות, אלא סדרה של הסכמות משותפות המתווכות על-ידי סוכן אמין.

מכאן, אנו יכולים להרחיב את הבנתנו כשאנו נשענים על ענקי רוח שביררו את ההשקפה היהודית לאורך ההיסטוריה, והציגו מארג שלם ומרשים של היקף ידיעות, עומק השגות, מידות ומעלות רוחניות ושכליות. ניסיוננו האישי עשוי רק להעניק תוקף או אישור מחודש לקיום הדברים.

היוצר והיצירה

מיהם אותם מתווכים העשויים להיות אמינים בעינינו? ככל שדובר מוכיח את אמינותו במעשיו ובדיבורו, הוא צובר בהדרגה את אמוננו. אנחנו, כאמור, מפתחים אמונה במה שהוכח עבורנו.

ועוד, היהדות אינה מנתקת את הקשר בין היצירה ליוצרה. יצירת מופת לא תהיה משכנעת אם מחברה לא יהיה דמות המשמשת דוגמא חיה לכתיבתו. כתביו של הפילוסוף הצרפתי הנודע, ז'אן ז'אק רוסו לדוגמה, שהטיף לשוויון וצדק, לא היו זוכים למעמד קנוני גם אם היה יהודי מאמין, ולו משום ששלח את חמשת ילדיו לבתי יתומים. התפיסה היהודית דורשת לתעל את פרץ היצירה לתוך מסגרת ברורה של מעגל חיים מופתי. משימת היחיד היא לעמוד באמות המידה המוסריות שהוא מציב לאחרים. המעשה, בחיים היהודיים, הוא התוצר החשוב ביותר של הידע.

הדוגמה האישית אליה נדרש היוצר קשורה קשר הדוק ליכולתו להיות חלק מקהילה. מערכת מסוימת של ידע הופכת בולטת או מפורסמת ממערכות אחרות באמצעות אנשים הדוחפים אותו מן הפריפריה למרכז התודעה האישית והמשותפת. אותם אנשים הדוחפים את הידע הם ההופכים אותו למשותף ומוסכם. גם ספר מעמיק וחדשני יידחק לקרן זווית אם לא יהיה מי שיעסוק בו ויקדם אותו.

בעל התניא

ההקדמה הארוכה הזאת נועדה להצביע על אחד המתווכים האמינים ביותר לידע יהודי, רבי שניאור זלמן מליאדי, שיום הולדתו יחול בשבת הקרובה.

אדמו"ר הזקן הצליח להותיר אחריו אנשים שיישאו את מורשתו בין היתר משום שהיווה מודל חי להגותו.

בעל התניא שימש כמנהיג תנועת החסידות ברוסיה לפני כמאתיים שנה ומקובל לתארו כנכדו הרוחני של הבעל שם טוב[6]. מכתביו ניכר כי היה אדם בעל צמא עצום לידע, שלט בכל תחומי התורה והיה בקיא בנושאים רבים נוספים.

התניא

את ספרו העיקרי, ספר התניא, פרסם בשנת תקנ"ז (1797), שנתיים לפני סיום המהפכה הצרפתית וקצת לאחר המהפכה האמריקאית, בזמן שאירופה סוערת ומתנדנדת בין מאבק לשמירה על זכויות אדם וזכויות טבעיות לבין קנאות דתית ומלוכנות, ובעת שמחשבת המודרנה וניצני הקפיטליזם מתחילים להתפשט באירופה[7].

בדרך כלל מאורעות התקופה הם בעלי השפעה על כל כותב. התקופה מעצבת את גישתו הבסיסית כלפי טבע האדם, ומכאן את רוב פרטי הגותו. ההקשר ההיסטורי שבו פורסם ספר התניא רלוונטי משום שהוא מלמד עד כמה הקדימו רעיונותיו את זמנם והם מהווים סיכום מגובש למחשבה היהודית. רעיונות המציבים את האדם במרכז ומדגישים את ערך תיקון המידות והתמודדות היחיד עם מופעים של חוסר איזון בנפשו.

אמנם ספר התניא הוא אחד הספרים השיטתיים, המקיפים והעמוקים ביותר בכל הנוגע להבנת האדם, הבריאה והבורא, אולם אם לא היו מאחוריו אנשים שהיו מקדמים אותו, סביר שהיה נזנח בקרן זווית. שכן מדובר בספר קשה לקריאה, המורכב ממשפטים ארוכים ממושגים עמוקים שאינם נהירים לקהל הרחב. בהקשר הזה נהוג לומר כי הגאון מווילנה השאיר אחריו ספרים. הבעל שם טוב, מייסד החסידות, שגם הוא נולד בח"י אלול, הותיר אחריו אנשים. אדמו"ר הזקן השאיר גם ספרים וגם אנשים[8].

נגד הזרם

בעל התניא ייסד והנהיג את חסידות חב"ד, אך מעולם לא ראה עצמו מוגבל להשפעה על חסידיו בלבד. בכל ימיו הוא ראה עצמו כמנהיג של כלל העם היהודי, ולכן כמי שמציג תורה כלל יהודית, ואף אמת אוניברסאלית. שיטתו לא נתפסה בעיניו כזרם חסידי, אלא כתמצית היהדות. גם את ספר התניא לא כתב רק לחסידים כי אם לכלל.

למרות שהיה מקובל בקרב קהילות רבות, התמודד אדמו"ר הזקן עם התנגדויות לא מעטות לשיטתו. במהלך חייו הציב חלופה משמעותית לכמה וכמה תפיסות ואמונות רווחות. חסידיו נוהגים לתארו כמהפכן מבחינת החדשנות והמקוריות. כמי שבדומה לאברהם אבינו הלך נגד הזרם בניסיונו להנחיל את האמיתות בהן האמין[9]. אברהם הכריז, בניגוד לאמונה הנפוצה באותם זמנים, על קיומו של א-ל מונותיאיסטי שאותו יש להכיר ולעבוד. באופן דומה בעל התניא תבע מכל יהודי, כמובן בגישה סבלנית ומכבדת, להכיר את אלוקיו, ומתוך הכרות זאת להתמלא בתחושת דחיפות וחיות בכל מעשיו. במקרים רבים ניכר כי הוא לא התפשר עם יראת שמים פשוטה ודרש עיון מתמיד בתורת האלוקות[10].

כדי שהעיון וההתבוננות יעשו כדבעי, הדגיש בעל התניא כי אנו צריכים להרחיב ולהעמיק את הידע שלנו על העולם. את זאת אנחנו יכולים לעשות באמצעות גורמים מתווכים לידע, כאלה שאמינותם ניכרת. אחת האינדיקציות לכך שאיננו נסחפים אחר אמונות שווא היא שאנו נשענים על מתווכים אמינים לידע ושהם משוללי אינטרסים זרים לנו. בעל התניא משמש מופת לגורם מתווך שכזה.

[1] מופיע בשער Google Scholar.

[2] ראה שבלי הלקט בראש הספר (בשם ר' ישעי' מטראני). הקדמת החוות דעת לפירושו לשו"ע יו"ד. המשך תרס"ו ע' ת.

[3] אבות פ"ו, ו (בסופו); מגילה טו, סע"א ובעוד מקומות. ומהכיוון ההפוך, "כל שאינו אומר דבר בשם אומרו עובר בלאו (נדרים פ"ק) ומקורו במדרש (תנחומא במדבר כב; יל"ש במדבר רמז תרצה; יל"ש משלי עה"פ רמז תתקס). "אמר רבי חזקי' אמר רבי ירמי' בר אבא בשם רבי יוחנן כל שאינו אומר דבר בשם אומרו עליו הכתוב (משלי כב, כב( אומר אל תגזול דל כי דל הוא וצריך אדם כשהוא שומע דבר לומר אותו בשם אומרו".

[4] ראו: הרבי מליובאוויטש, לקוטי שיחות, כרך לו, תשא, שיחה ב', 185.

[6] למרות שהבעש"ט נפטר כששניאור זלמן היה בן 15 לערך, ולא עמד עמו בקשר ישיר, מסופר כי הוא מסר להוריו הוראות מדויקות בנוגע לאופן גידולו ודרכי חינוכו. גם טקס החלקה, הגזיזה הראשונה של שיער הראש, של רבי שניאור זלמן בגיל שלוש, נערך אצל הבעל שם טוב. אביו של שניאור זלמן נחשב לחסיד הבעש"ט, אך הוא לא גילה זאת לבנו בזמן לימודיו, ונתן לו לבחור לבדו את דרכו. לחסידות הגיע שניאור זלמן באמצעות המגיד ממעזריטש.

[7] ספר התניא נכתב בעברית. מאז הדפסתו הראשונה התפרסם בלמעלה מ-5000 מהדורות ותורגם לשפות רבות. ראו: אברהם שמואל בוקיעט, נזר התניא, תאריכים שונים בהתפתחות ספר התניא ובהפצתו, בהוצאת איגוד השלוחים, כפר חב"ד, 5768.

[8] מובא אצל:  שלמה יוסף זיון, רבי שניאור זלמן מלאדי, מחניים מ"ו, ה'תש"ך, באתר "דעת.

[9] המדרש מלמד כי אברהם נקרא אברם העברי, הרבה לפני שבני ישראל זכו בכינוי יהודים (הכינוי יהודי מופיע לראשונה בירמיהו לו, יד). הוא זכה בשמו זה על שום שחצה את הנהר נגד הזרם, מעברו האחד, בעוד שכל העולם, כל עובדי האלילים באותה תקופה, היו בצד האחר של הנהר.  ראו: ב"ר ספמ"ב. על כך שאברהם 'הקריא לשמו של הקב"ה בפה כל עובר ושב' ראו: סוטה יו"ד סע"א.

[10] על קורותיו של  אדמו"ר הזקן ניתן לקרוא בביוגרפיה מקיפה באנגלית:

Nissan Mindel, Rabbi Schneur Zalman Of Liadi, Kehot Publication Society, 770 Eastern Parkway, Brooklyn, 1969.