ספרי התבוננות

היכנסו לפינת המבצעים

למרות שעדיין ניתן לרכוש כאן ספרים ולשוטט, אם הגעתם לכאן, אז קצת טעיתם בדרך. עברנו לאתר החדש, בכתובת הישנה.
www.hitbonenut.net

על דתל"שים, תשובה ושאלה

סקר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הבוחן את מידת הדתיות בישראל מלמד כי 21% מהיהודים רואים עצמם יותר דתיים מבעבר. 5.4% מהאוכלוסייה, כ-200,000 איש מגיל 20 ומעלה, מקטלגים עצמם כחוזרים בתשובה. ידידיה מאיר זיהה מיד את הפנים החיוביות של הסקר וטען כי יש מי שמעלים את ההתקרבות ההמונית הזאת לעולמה של היהדות.

אלישע בן אבויה, האב-טיפוס של תופעת הדתל"שיות, או מקרה ייחודי של גאון שהסתחרר?

יחד עם האמור, הסקר מלמד על תופעה אחרת, אולי לא פחות סוחפת, של אלה הצועדים בדרך ההפוכה ומתרחקים מהדת. 14% מהיהודים מבני 20 ומעלה מדווחים שהם פחות דתיים ממה שהיו בעבר.

7% אחוזי פער עשויים להיות חלק ממסגרת הטעות הסטטיסטית.

לשון אחר, מי שלא הרגיש זאת בסביבתו הקרובה יכול ללמוד זאת מהסקר: בישראל קיימות שתי נטיות, התרחקות מהדת, התורה והמצוות, לעומת התקרבות אליה, וכלל לא בטוח שאחת מהן היא הריאקציה של השנייה.

שגם הילדים יהיו דתל"שים

בניגוד לחוזרים בתשובה, את הדתל"שים,  בין אם אתם חילונים או דתיים, יהיה לכם הרבה יותר קשה לזהות. להוציא כמה מתלהבים, הם גם הרבה פחות מנסים לשגר את המסר שלהם לעולם ולרוב משמרים סוג של יחסי אהבה-שנאה סבוכים עם העולם ממנו יצאו.

בשל היחסים המורכבים הללו קשה לכנות את כל המתרחקים מהדת חוזרים בשאלה. הם לעתים קרובות מורידים את הכיפה, אך שומרים על הפרדה בין בשר וחלב; מפעילים מחשב בשבת אך נמנעים מלהדליק אש; אינם מניחים תפילין או מתפללים בקביעות אך עומדים על כך שילדיהם ילמדו בחינוך מעורב ויזכו לקשר עם היהדות.

אם לנסח זאת מדויק יותר, חלק גדול מהדתל"שים רוצים שגם ילדיהם יישארו דתל"שים, לא דתיים, אבל גם לא חילונים גמורים.

תשובה ושאלה

אי אפשר להבין באמת מהי תשובה, מה תכליתה ומה מהותה אם לא עומדים על מניעי הדתל"שיות. הנטייה היא לראות ברוב המתרחקים מהדת ככאלה שמחפשים חיים קלים יותר, התעייפו מהמצוות, מהקהילתיות המהבילה ומהלחץ הסביבתי והחליטו להקל קצת על עצמם. בניגוד לחוזרים בשאלה שעשו כברת דרך ממעוזי החרדיות, הדתל"שים לכאורה לא עסוקים בברור עצמי מתמיד ובבחינה של מקומם מול התורה והאמונה.

נדמה שנטייה פרשנית זו מרדדת את התופעה ומקלה ראש באינטלגנציה ובמחויבות העיונית של הדתל"שים לבחון את חייהם. מהתרשמות כללית ניתן לומר כי עבור דתי מבית קשה להוריד כיפה לא פחות מאשר לחילוני לחבוש כיפה.

תופעת הדתל"שיות היא ארוכה ומייסרת. היא כוללת בתוכה תהליך כואב של כעס על כפיית ההורים. הבלוגר ומבקר הספרות, אריק גלסנר, מתאר, כחוזר בשאלה, את החזרה בשאלה כ"תהליך הגירה שאורך שנים רבות ואולי אפילו חיים שלמים".

הוא גם מתאר את הסנטימנט הבסיסי שנשאר בקרב כל מי שהיה קרוב לדת:

"לפני שבע שנים, הנסיעה הארוכה הראשונה לחו"ל. ערב יום כיפור ואנחנו בפריז. אני לא צם, בעיקרון (אני לא יכול לסלוח על המועקה והאשמה שהונחו בנעוריי על כתפי הצנומות לקראת ובמשך "יום הדין"), אבל לבקשת אמי הלכנו לבית הכנסת ל"כל נדרי" ואחר כך הזמנו מקום במסעדה. התפילה מתחילה ואני מתחיל לבכות. למה? מה קורה לי? אבל אני לא יכול לעצור בעצמי, בוכה ובוכה. אני נזכר באבי ז"ל, אני נזכר בי ובו בבית הכנסת, אני נזכר, לבסוף, בי בלבד בבית הכנסת. זה חזק ממני. הבכי נפסק, התפילה נפסקת. כן, הלכנו לאכול. אבל כמו שהראה יפה קוסאשווילי ב"חתונה מאוחרת", יש בנו כנראה כוחות נסתרים עצומים, משפחתיים ושבטיים, שגדולים מאתנו, מהאינדיבידואל האוטרקי שאנחנו מתדמים ביהירותנו להיות."

הכוחות האלה, המיוחסים למערכת הקונפורמית השבטית, הם על-פי פנימיות התורה חלק מכוח אמוני המצוי בכל אדם מישראל, חלק מירושת אבות הפורצת ברגעים מיוחדים.

רוצה לומר, ייתכן שהחיפוש אחר החיים הקלים והנהנתנים הוא התוצאה הסופית, אבל מאחוריהם ניצבת סיבה, עמוקה ויסודית הנאבקת בסנטימנט כלפי הדת ובמקורו.

סתירות ואובדן האמונה

מעבר לתופעת העדריות, המרד בהורים ובקהילה, החיפוש אחר חיים נוחים ומודרניים יותר, התורה שבעל פה מספקת בכמה מקומות את הסיבה השורשית להתרחקות מהדת – אובדן האמונה בבורא, באופן שבו היהדות משרטטת אותו, כתוצאה מגילוי של סתירות לכאורה בקנונים הדתיים.

אלישע בן אבויה משמש כידוע כארכיטיפ לחזרה בשאלה. בן אבויה היה בר פלוגתא של רבי עקיבא, תלמיד חכם גדול ודובר רהוט, שכאשר היה מדבר היו הכל מייד רצים לשמוע את דבריו בקשב רב, ולאחר מכן מנשקים את ידיו לאות הערכה[1]. הוא היה אחד מהארבעה שנכנסו לפרד"ס, וכשהוא יצא משם הוא כבר הפך לאדם 'אחר' – כזה המקצץ בנטיעות[2].

התלמוד מביא כמה סיבות לכך שהפך לכופר בתורה בה היה כה בקיא. האחת היא שראה שאין קשר ישיר וחיובי בין המצווה לבין שכרן[3]. לתדהמתו, הבטחות הבורא לאריכות ימים בגין קיום מצוות שונות לא בהכרח מתקיימות.

הסיבה השנייה הייתה המשיכה שלו לפילוסופיה ולתרבות יוון[4], ולשאלות שהעסיקו אותו לגבי הקשר בין לימוד תורה כמערכת עיונית, תיאורטית, לבין החובה לקיים את האמור בתורה במעשה[5]. שאלות אלה שהעסיקו את בן אבויה עשויות לשמש גם כיום את השיח סביב תרומתם של זרמים שונים העוסקים בהוראת פנימיות התורה תוך הבלטת הצד הפסיכולוגיסטי של הדברים והעלמת הערך של קיום המצוות כחלק מהותי מרעיונות פנימיות התורה.

הסיבה השלישית נוגעת לאופן לימודו וחינוכו. שלמה המלך מדגיש כי 'חנוך לנער על-פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה'. בעל התניא מביא פסוק זה בהקדמה לשער היחוד והאמונה ורואה בו כלל גדול בהוראה. בן אבויה ממחיש כיצד כלל זה יכול להתקיים לשני הכיוונים. הוא אכן לא סר מדרכו וזאת משום שכבר מצעירותו למד תורה שלא לשמה אלא מתוך דחיפה שישיג כבוד ויתעלה לדרגת תלמיד חכם[6].

הסיבה הרביעית לחזרתו בשאלה של בן אבויה היא שלימודו את פנימיות התורה הובילה אותו להכרה כי ישנן שתי רשויות ולא רק אלוקים אחד. לכן אם יש שתי רשויות, כל האמונה המונתאיסטית היהודית עלולה להיות בטלה[7].

ר' אבנר, תלמיד הרמב"ן

כמה ספרים מביאים סיפור מרתק[8], המזכיר את זה של בן אבויה, על ר' אבנר, תלמידו של הרמב"ן שהתנצר ועלה לגדולה. יום כיפורים אחד הזמין אליו ר' אבנר את מורהו הנודע ביום הכיפורים. בעת שהגיע הרמב"ן לתלמידו לשעבר זה הביא לפניו חזיר, שחט אותו, בישל אותו ואכל אותו, ואחר שאל את הרמב"ן על כמה עברות כרת עבר. הרמב"ן ענה שעל 4, והתלמיד, כמו אלישע בן אבויה, ניסה להפגין את ידענותו התורנית וטען בפני רבו לשעבר כי עבר על חמש עברות כרת. הויכוח עורר את כעסו של הרמב"ן שנתן בתלמידו מבט ישיר וכועס. ר' אבנר הבין שהגזים, ומשום שנותרה בו מעט יראה כלפי מורו נאלם.

מעניין שגם הסיפור על ר' אבנר וגם זה של בן אבויה מתקיימים ביום הכיפורים; ציור קיר של הרמב"ם בעכו

הרמב"ן הבין כנראה שמדובר בשעת כושר ושאל את ר' אבנר מדוע התנצר. זה ענה כי פעם, כשהרב לימד את פרשת האזינו, הוא אמר שניתן למצוא בפרשה את כל 'המצוות והדברים שבעולם'. ומאחר והדבר לא נראה לו הגיוני, הוא החליט שכל התורה כולה לא אמיתית ולכן נכנע ללחצי הנוצרים בספרד של ימי הביניים והתנצר.

הרמב"ן לא התרגש מהדברים וטען שהוא עדיין דבק בגרסתו. ר' אבנר החליט לאתגר את רבו וביקש אם כן שימצא את שמו וקורותיו שלו עצמו בפרשה.

הרמב"ן התכנס עם עצמו בקרן זווית, התפלל רגעים אחדים, וחזר אל ר' אבנר עם התשובה. הוא אמר כי בפרשה כתוב הפסוק: "אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם". קיבוץ האות השלישית בכל מילה יוצר את שמו של ר' אבנר, וכן גם מספר את סיפור חייו.

מששמע את הדברים נפלו פניו של ר' אבנר. הוא הבין שטעה בדרכו ופנה לרבו בשאלה כיצד יוכל לעשות תשובה. הרמב"ן ענה לו שהוא כבר שמע את פירוש הדברים, כפי שהם עולים מן הפרשה.

בשקט שכר ר' אבנר ספינה, ללא מלח או ציוד הפלגה ויצא אל הים הגדול ומאז לא נודעו קורותיו[9].

להיות דתי זה לחפש

כמו בן אבויה, רב אבנר התרחק מהדת משום שמצא בה סתירות. בכלל נדמה כי סתירות וחוסר עקביות הם הגורם הראשון במעלה הדוחק אנשים להתרחק מהדת. חוסר העקביות יכול להיות מועבר אליהם לא רק על ידי בחינה לוגית של רעיונות ואפשרות היתכנותם אלא גם דרך התנהגות הוריהם או רבניהם, האומרים דבר אחד בפה ואחר בהנהגה או בלב.

הגישה כאן כלפי הדת מזכירה את המחלוקת בתחום הפילוסופיה של המדע. קרל פופר מחשובי הפילוסופים של המדע במאה ה-20 גורס כי במקום לחפש אישוש מתמיד לסדירות הטבעית, על החוקר לעמול על הפרכה. החוקר הטוב צריך לתור אחר מקרים בהם התיאוריות שלו אינן פועלות, ולא להתאהב בתיאוריה ולבקש למצוא לה אישוש, ועל ידי כך לעתים לאנוס גם את הממצאים. במובן הזה, הפך פופר כל תיאוריה, כל תגלית מדעית, לזמנית בלבד, עד שיוכח אחרת.

הגישה הדתית היהודית הפוכה לחלוטין. על-פיה, בשל מבנה העולם המסתיר את מציאות הקב"ה, מי שרוצה להכיר את הבורא צריך לבצע עבודה מתמדת של חיפוש. עליו מוטלת המשימה לגלות בכל אירוע וכל התרחשות את ייחוד הבורא בעולם. אם לא ייעשה כן מובטח לו שימצא את הסתירות ויתרחק מתורתו.

הנחת המוצא לעבודה הדתית הזאת היא כי כל החרגה של דבר כלשהו מתחום האלוקות מגבילה את הבורא. היא מבשרת על מציאות שבה הבורא אינו נתון. זה המאמין שישנו גורם עצמאי בעולם, נחשב, בתפיסת היהדות, עובד עבודה זרה. לכן מידת הכעס למשל, היא עבודה זרה[10]. בזמן שאדם כועס הוא שוכח את היותו חלק ממציאות הבורא ומדגיש את ה'אני' שלו, שאינו שבע רצון מכך שהמציאות אינה מסתדרת בהתאם לרצונו.

עבודה זרה לפי השקפה זו היא לא כפירה באלוקות לגמרי, אלא תפיסה לפיה הקב"ה אכן ברא את העולם, אולם הניח לחוקים ולסדר הטבעי לשלוט בטבע. כוחות אלה, הנתפסים כפועלים בצורה עצמאית, גם אם נבראו על ידי הבורא ומקיימים את רצונו, מהווים אלוקים אחרים. הבעל שם טוב מטעים על כך כי ברגע שהאדם מפריד עצמו מהקב"ה, ומצליח לראות מציאות שאינה קשורה בבורא, הוא בה בעת הופך להיות עובד עבודה זרה. אין שלב שהוא ממוצע בין עבודת הבורא לעבודה זרה. עבודה זרה אינה מחייבת מעשה אקטיבי. היא יכולה להיות גם צורה פסיבית של התנתקות מחיפוש אחר אחדות הבורא, ואי הכרה בהיותו הכוח היחיד הפועל בעולם[11].

בעניינו של אלישע בן אבויה נהוג לומר כי לכל אדם יש תשובה, להוציא אלישע בן אבויה, או ליתר דיוק להוציא 'אחר'. מהגמרא ניתן להבין כי ייתכן ואלישע בן אבויה היה רוצה לחזור בתשובה אולם הוא הבין כי תשובתו לא תתקבל בעליונים.

על פי פירוש מסוים, בן אבויה טעה בהבנתו את המסר מהעליונים. המסר כלפיו היה "שובו בנים שובבים חוץ מ'אחר'"[12] ולא חוץ מאלישע בן אבויה. לאחר שעזב את הדת כונה בן אבויה 'אחר'. הכוונה, על-פי פרשנות אחת, הייתה שתשובתו תתקבל בברכה רק אם ישאיר את המגמה של 'אחר' מחוץ לתהליך. 'אחר' הוא מי שמחפש את ההפרכה ולא האישוש. הוא מי שעבודתו הדתית היא למצוא סתירות ולא לאתר אחדות. פופר אמנם העלה רעיון נכון לוגית, אולם אם המדענים היו הולכים בעקבותיו סביר שהיינו נותרים יובלות מאחור בכל התחומים. תארו לכם רופאים שיוותרו על תרופה בגלל שלרוב היא עובדת, אולם במקרים מצומצמים נכשלת. העבודה הדתית, עבודת התשובה, השיבה אל הבורא, תובעת מאמץ מתמיד. אמונה היא מלשון 'אומן המאמן ידיו' אומר בעל התניא[13]. אמונה דורשת אימון וחיפוש מתמיד אחר האחד.

עבודת החיפוש והאישוש קלה יותר ביום בו מתגלות כל הבחינות בנפש האדם, יום הכיפורים. ביום זה, אפילו ל'אחר' יש מקום[14], שכן גם הוא צריך 'למרוד' בקב"ה, לא לשמוע בקולו, ולנסות לדחוק את הדלת. אם ידחק אותה וידחף, מובטח לו, למרות ההצהרה האלוקית, שגם יצליח להיכנס בשערי התשובה[15].

[1] רות רבא ו.

[2] ירושלמי, חגיגה ב', א'

[3] קדושין, ל"ט עמוד ב.

[4] מסכת חגיגה ט"ו, ב'

[5] ראו למשל: פרקי אבות ד', כ'.

[6] ירושלמי, חגיגה ב' א.

[7] חגיגה ט"ו, א.

[8] הסיפור מובא בספר סדר הדורות לרב יחיאל בן שלמה הלפרין (ד' אלפים תתקנ"ד); בספר עמק מלך לר' נפתלי הרץ (שער ראשון (שעשועי המלך) פרק ד'; ספר שלשלת הקבלה לרבי גדליה בן יחייא; ומופיע גם אצל הרבי מליובאוויטש, בשיחת פרשת השבוע האזינו תשמ"ב. הקרדיט על העלאת הסיפור מגיע לרב ג'ייקובסון בשיעור נפלא (כרגיל!) שהעביר בערב ראש השנה התשע"א.

[9] המעניין הוא שבכל המקורות בו מוזכר הסיפור נותר התואר רב מוצמד לשמו של אבנר, וזאת למרות שעבר על עברות רבות. הסיפורים נוקטים בשם ר' אבנר ולא אבנר, משום שהתורה, בפרשת האזינו, כפי שמצא הרמב"ן, קוראת לר' אבנר רב. זאת על מנת להמחיש את מעלתה של התשובה, את העובדה שגם אם מישהו מתרחק מאוד מאמונתו נותר לו כבודו והסיכוי שישוב למקורותיו.

[10] 'כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה', שבת ק"ה ע"ב; ועוד. מבואר בכמה מקומות בכתבי החסידות, ראו: בתניא אגרת התשובה פ"ז; אגרת הקודש פרק כ"ה; לקו"ש חי"ז ע' 20 הערה 33.

[11] ראו בצוואת הריב"ש סע"ו בפירוש על ישעיה נה, ח; וראו גם בספר מאור עינים, פירוש הבעל שם טוב על הפסוק 'וסרתם ועבדתם אלקים אחרים'. מובא אצל הרבי מליובאוויטש, שיחת שבת פרשת ראה, מברכים החודש אלול, ה'תש"כ.

[12] חגיגה טו, סע"א.

[13] לקוטי אמרים מ"ב.

[14] ראו למשל הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם ג' שיחת יום ד' פ' תבוא, ח"י אלול, ה'תשי"א, עמ' 314.

[15] לשון חז"ל – קידושין נב, ב. ועוד. וראה תניא פכ"ה (לא, ב). שם אגה"ת פי"א, ק, ב.

למה נוסעים לאומן בראש השנה?

מי שעוקב אחר הבלוג הזה מספיק זמן, לא יכול לחשוד בי שאומן בראש השנה זו בחירה המועדפת עלי. נהרא נהרא ופשטיה[1]. כל אדם וכל זרם לפי דרכו. ובכל זאת קשה להתעלם מהתופעה. גם אם מתנתקים מהקמפיין המאורגן בתקשורת, שמשתתפים בו מדי שנה ידוענים נכבדים, מאריה דרעי, דרך דודו טופז ז"ל ועד אייל גולן, אלי יצפאן, קובי פרץ, ליאור נרקיס ואחרים, עדיין אי אפשר לעבור את הימים שלפני ראש השנה מבלי שמתישהו תיזרק לחלל האוויר השאלה: 'אתה נוסע לאומן' השנה? ואחר תיפרש בפנינו שורה ארוכה של אנשים, מוכרים יותר או פחות, שהביקור באוקראינה הקרה פעל עליהם נפלאות, פקד אותם מעקרות, הציל אותם מאסונות, העשיר את חשבון הבנק שלהם ובכלל הפך אותם למצליחנים ומוכרים.

אייל גולן באומן, מקור ההצלחה שלו על-פי עדותו של מישהו ששמע אותו

הסיבה לפופולאריות הגואה

אם נדמה כאילו עם ישראל נחלק לשלושה לפני ראש השנה, אלה שנוסעים לאומן, אלה שעוד ייסעו לאומן ואלה שלעולם לא ייסעו, תחת מחאה אמונית או רציונליסטית, אז בהחלט יש מקום לבחון מה גורם לרבבות, מדי שנה, וביתר שאת בשנת מאתיים להסתלקותו של רבי נחמן, לעזוב את משפחותיהם ולהגיע לעיירה רחוקה ולא נעימה במזרח אירופה.

סוציולוגים, אנתרופולוגים וחוקרים מתחום התקשורת והעידן החדש ביקשו בשנים האחרונות לפענח את חידת ההשתטחות על קברי צדיקים, מל"ג בעומר אצל רשב"י ועד אומן בראש השנה. את רוב ההסברים שמצאו, כמו עדריות, פנייה לרגש, חולשת הנרטיב הרציונליסטי והחלפת התרבות המודרנית בזאת הפוסט-מודרנית, אפשר לנצל גם כדי להסביר למה אנשים שותים קוקה קולה, למרות שמדובר במשקה שמזיק לבריאות, ואם לא ממש חם, והקולה לא ממש קרה, ואתם לא ממש צמאים, אז גם המשקה, על פי אותו היגיון, אם נודה על האמת, גם לא ממש טעים.

נקודת החולשה של רוב ההסברים היא כי הם חכמים ברטרוספקטיבה. את העתיד, כפי שנדרש ממדע אמיתי, הם לעולם לא יצליחו לחזות ולגלות בדיוק איזו תופעה תהיה פופולארית ולמה.

הזמן, המקום והסובייקט

מהזווית של פנימיות התורה, ישנם שלושה היבטים הדורשים העמקה, ובעזרתם ניתן להבין את התופעה. הראשון הוא מה המשמעות של ראש השנה, או ליתר דיוק מה קורה בראש השנה. ההיבט השני הוא מה הערך של השתטחות על קברי צדיקים, והאם יש משמעות למועד ההשתטחות. האם ביקור בקברי צדיקים בערב ראש השנה הוא שווה ערך לביקור ביום חול או ביום ההילולה, הפטירה, של הצדיק. וההיבט השלישי הוא מיהו צדיק, כמה צדיקים יש, והאם ההחלטה על 'מינוי' צדיק נתונה בידי הציבור.

הנידון לפני הדיין בשעת גזר הדין

במובן הפשוט ראש השנה הוא יומא דדינא, יום הדין, שבו נקבע פוטנציאל החסד לעולם, הן ברמה הכללית והן ברמה הפרטית. המנה הפוטנציאלית של חסד, ואם תרצו חיים, בריאות ופרנסה, נקבעת בראש השנה. בעשרת ימי התשובה יש אפשרות רק להשפיע על החלוקה הפנימית של החסד. כבמעין משחק סכום אפס, האחד יכול להכביר על החסד בו זכה, אם עשה תשובה, על חשבון מקום או מישהו אחר שלא עשה תשובה.

ככזה, ראש השנה הוא ראש לכל ימות השנה ולכן מכיל בתוכו בזעיר אנפין את כל העתיד להתרחש במהלך השנה.

על-פי ההיגיון הברסלברי, אם ראש השנה הוא באמת היום בו הקב"ה יושב על כיסא הדין וגוזר הכל, וכל רגע מהווה מעין מיקרופילם לתקופה ארוכה יותר במהלך השנה, ולכן הזמן בו כה יקר ומקודש, מה ליהודי בשולחן חג, ארוחה ארוכה ודודות שלא ראה שנים. שיאכל בזריזות וירוץ להתבודד, לעמוד מול בורא עולם ולבקש על נפשו ועל משפחתו לקראת גזר הדין.

אוקיי, נניח ויש מי שמקבל היגיון זה, שיאכל מהר וירוץ לעמוד מול קונו, אבל למה באומן? מה רע בכותל? אצל רשב"י? או סתם בבית הכנסת השכונתי? ההיגיון היהודי מפנה את כל המתפללים לירושלים, המקום ממנו עולות התפילות, אז מדוע להרחיק מחוץ לארץ ישראל, כדי להתפלל ולבקש?

הדורמיטא

ראש השנה הוא לא רק יום הדין. השנה היא פעימה של חיות, ולא טווח טכני הנחלק לחודשים, שבועות וימים. בערב ראש השנה גוועת השנה החולפת וחוזרת למקורה, ובמקומה משתלשלת שנה חדשה הכוללת את השפע המובטח לעולם למשך שנה שלמה. לתהליך כולו קוראים בשפת הקבלה 'דורמיטא'[ii].

הליך הדורמיטא הוא תהליך של הסתלקות השנה שעברה, עליית העולמות למקורן וקליטה של שנה חדשה, פעימת חיות שלא הייתה קיימת קודם לכן. דורמיטא היא בארמית שינה, והיא מקבילה במידה רבה לשנת הגוף. כשאדם ישן נותרת בו מעט חיות, 'קיסטא דחיותא'[iii], על-פי ספר הזוהר. חיות זו היא המחזיקה אותו בחיים. רבדים נוספים בנפשו מעין עולים לדרגות גבוהות על מנת לצבור כוחות, כמו סוללה שעוברת טעינה מחודשת[iv]. באופן דומה העולם, מבחינה חיצונית, הולך לישון בערב ראש השנה[v], על מנת שיוכל להיטען בכוחות חדשים, בחיות חדשה, הנקראת שנה.

ראש השנה באומן. כבר נשמעו כאלה שעולים למרון בל"ג בעומר להתפלל שיצליחו לגייס כסף על מנת לטוס לאומן בראש השנה

הראש

יסוד מרכזי בתורת החסידות הוא כי כל הנשמות בכל הדורות הן חלק מגוף אחד שלם. הגוף הזה קיים גם בכל דור ודור וגם בכל הדורות, והוא מורכב, כמו כל גוף, מנשמות שהן בבחינת ראש ונשמות שהן בבחינת רגליים, ידיים וכדומה.

נשמות הצדיקים הן הראש של הגוף. בהכללה ובפשטות ניתן לומר כי בתהליך עליית העולמות שתואר, הראש הוא העולה ראשון והוא הקרוב ביותר לבורא. היצמדות אל הצדיק בערב ראש השנה מעידה על קבלת המסורת כפי שהיא ונכונות להתאחדות לכדי ייחוד אחד, ולכן עלייה פנימית כגוף אחד שלם, שיש לו ראש, וירידה לצורך קבלת האור החדש. האחדות, הבאה לידי ביטוי בהתקרבות לצדיק, מקדמת גם המתקת דינים. כשכולם ביחד ניצבים לפני הבורא, על ראשיהם, הם בעלי כוח רב יותר.

מסיבה זאת מפורסם, בין היתר, כי רבי נחמן הכריז כי 'כל הענין שלי הוא רק ראש השנה. ומי שהיה אצלי בראש השנה ראוי לו לשמוח מאוד מאוד'. ו'כל מי שיבוא על קברי יתן מטבע לצדקה ויקרא את עשרת מזמורי התהילים אלך לאורך ולרוחב כדי להוציאו מהשאול'.

ההתאחדות של המאמין החי עם נשמת הצדיק אפשרית דווקא על ציונו בשל הקשר בין הנשמה לגוף. קשר שהולך ונפרם בהדרגה מרגע המיתה ועד לסיום שנת האבל, אך זוכה ליחס מחודש בעיקר בשני מועדים. הראשון הוא ביום הפטירה בכל שנה ושנה, שבו נוהגים לעלות לקבר ולקרוא קדיש לעילוי נשמת הנפטר. המועד השני הוא ראש השנה שבו מתקיימת עליית העולמות.

אם לסכם בצורה פשוטה, הרעיון הוא שבשל התהליך המתקיים בראש השנה טוב יותר להעלות את הבקשות עם נשמות ראשי ישראל, העומדים ניצבים בפני הבורא, כשמאחוריהם עם ישראל כולו, הגוף בשלמותו. בדרך זו יש סיכוי טוב יותר שהבקשות ישמעו וייענו. כמובן שבניגוד לטעות הנפוצה, לעתים בזדון ולעתים מתוך בורות, המתפללים אינם מתפללים לצדיק כי אם לבורא עולם. הם רק מבקשים מהצדיק שיסייע בידם להעלות את תפילתם השמימה.

למה אומן?

השאלה האחרונה היא כיצד יודעים מיהו צדיק? האם הרבבות הטסים דווקא לאומן ולא לקבריהם של צדיקים חשובים אחרים מתקופת התנאים ועד לעת האחרונה, אוחזים בידיהם בערובה כלשהי להשתטחותם.

למרות שזה יישמע מוזר, שאלה זו כלל אינה חשובה.

בשיח ברדיו דרומי, כשדנו בתופעה, העלו בחור שטען שעבורו אומן זה 'ניתוח לנפש', התעלות רוחנית וגילוי מעמקים. באותה נשימה הוא גם דאג לציין שאייל גולן, לא רק נוהג להשתטח בכל שנה על ציונו של ר' נחמן אלה הוא גם מייחס את כל ההצלחה שלו להשתטחויות ובקשות אלה בראש השנה. בדברים האחרונים יצר הדובר קשר בין בקשות ראש השנה על קבר ר' נחמן לבין הצלחה בחיים – קשר המרדד ומגחיך את מחשבת היהדות.

ברסלב Vs. יהדות?

רוב הזרמים ביהדות אינם מקבלים את הגישה הברסלברית. כולם מסכימים עם הנחת היסוד כי הזמן יקר מפז בראש השנה. אך אם מבחן האדם ותכלית חייו הם עבודת הזוגיות, חינוך הילדים, בניית הקן המשפחתי, ומבחן אופי בזמן שהות ממושכת עם החמות הדודות והדודים, שם הוא גם צריך להוכיח את עצמו דווקא בראש השנה, ולא במקום מרוחק ומבודד. אם לבקש, אז בתוך המשפחה ולא מחוצה לה. זאת מבלי להזכיר את הביקורת על היציאה מארץ ישראל.

ובכל זאת, אומן בראש השנה יכולה להיות חוויה מעניינת וחשובה אם הביקור עוזר להסיג מעט את זווית הראייה. לאפשר התבוננות אחרת על החיים, לקבל החלטות טובות לקראת השנה החדשה, לעבור 'ניתוח רוחני' ולהתקשר לתכני היהדות. אולם אם אומן היא חוויה חד פעמית. מעין הוקוס פוקוס, שבמהלכו מותר לבקש מה שרוצים, ולאחרי כן להתנתק מההתבוננויות החדשות והתובנות שעלו, אז עדיף כבר להישאר בחיק המשפחה בארץ ישראל. שם זה בטח נכון יותר.

ולבסוף, זו הזדמנות כמעט אחרונה לאחל לכולם כתיבה וחתימה טובה לשנה מוצלחת ומתוקה בכל ההיבטים!

[i] חולין יח, ב. [ii] מאמרי אדמו"ר הזקן שם ע' תתפח ואילך. ביאורי הזהר להצ"צ שם ע' ת ואילך. ע' תיד. סידור (עם דא"ח) שער התקיעות רמו, ג. אוה"ת דרושים לר"ה ע' א'שסו ואילך. סה"מ תרס"ה ס"ע ט ואילך. ד"ה כנשר תרפ"ב פ"ה (קונטרס מאמרים תרפ"ב (קה"ת, תשנ"ב) ע' 41. [iii] זח"ג קפג, א. [iv] כאשר ארבעת חלקי הנשמה עולים לשאוב חיים. ראו: הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם י, חלק ראשון, יום ב' דראש השנה, ה'תשי"ד, עמ' 7. לביאור נוסף על ה'קיסטא דחיותא' ראו בחיבור: 'חלומות ומשמעותם', פרק ג: 'להיכן עוזב השכל בזמן השינה'. [v] התהליך כולו קצת יותר מורכב ומתואר בארוכה בספר 'חלומות ומשמעותם', שעומד לראות אור בהוצאה מחודשת.

מדוע ראש השנה ארוך כל כך? על המשמעות של יום טוב שני

רביעי. חמישי. שישי. שבת. זה לא קצר. נכון שראש השנה הוא חג של התחדשות, עמוס תפילות וכוונות. אבל בכל זאת, כשהוא צמוד לשבת, זה מרגיש לרבים קצת ארוך מדי. שלא לדבר על כך שאם אתם מארחים כמה בני משפחה, ולא נוסעים בשבת, וגרים בדירה קטנה, אז זה צפוי להיות קצת מחניק.

למה בעצם אנחנו חוגגים את ראש השנה במשך יומיים? מדוע אי אפשר לוותר על היום השני?

השליחים החליפו את הדלקת המשואות בהודעה על מתי חל ראש חודש

בחו"ל רגילים כבר ליום טוב שני, הנקרא 'יום טוב שני של גלויות'. כאן החג היחיד שנחוג יומיים הוא ראש השנה.

מדוע יומיים? הטעם ההיסטורי

לכאורה הסיבה לכך שבתפוצות יש יום טוב שני של גלויות היא פשוטה. בעבר רק בית דין היה מוסמך, על-פי עדי ראיה, לקבוע מתי חל ראש חודש. לאחר שבית הדין היה קובע מתי חל ראש חודש הוא היה משגר שליחים שיודיעו על-כך לכל ערי ישראל. בתקופת בית שני ולאחר חורבנו, שבה עדיין לא היה לוח שנה קבוע, היה קושי במשלוח שליחים לגולה, ולכן נהגו לקיים בגולה יום טוב שני מחמת הספק. אם אי אפשר להיות בטוחים מתי חל ראש חודש, אז גם אי אפשר להיות בטוחים מתי חלים החגים. לכן על המועד המשוער היו מוסיפים יום חג נוסף, ליתר בטחון. סיבה נוספת וקצת יותר מוקדמת, היא שהיו הכותים שניסו לבלבל את מועדי ישראל על-ידי שהיו מדליקים מדורות על ראשי ההרים שלא בזמן המתאים, וכך לא ידעו תושבי ערים רחוקות מתי הוא ראש החודש המדויק.

קצת פחות מ-300 שנה לאחר חורבן בית שני, תיקן הלל השני את לוח השנה העברי, ולמרות שהייתה הזדמנות לדייק בחגיגת המועד, נותר על כנו המנהג לחגוג את יום טוב שני של גלויות. נכון יותר, חכמים תיקנו שלמרות הוודאות אליה ניתן להגיע ימשיכו לחגוג את יום טוב שני.

בישראל, כאמור, נוהגים ביום טוב שני רק בראש השנה ולא בפסח, סוכות ושבועות. הסיבה הפשוטה לכך היא שראש השנה הוא החג היחיד הנחוג בראש חודש, ולכן הוא נקרא גם כסה[1],  על שום שהירח מתכסה בו. מאחר וקשה לדעת בוודאות על-פי ראיה איזה יום הוא ראש החודש האמיתי, השתרש המנהג לקיים יום טוב שני בראש השנה. ושוב גם מנהג זה תוקן לדורות.

עד כאן פחות או יותר ההסבר ההיסטורי להשתרשות המנהג. ובכל זאת, כיום, כשאנו יודעים בוודאות מתי חל ראש החודש, מדוע לא לבטל את המנהג או לכל היותר להפחית את החומרות החלות בו?

מספק לוודאות

נכון שמלכתחילה יום טוב שני של גלויות ויום טוב שני של ראש השנה נקבעו בגלל 'ספיקא דיומא', ספק היום, וספק זה לא קיים עוד.

ישנו דיון עמוק בכל הנוגע למהלך החיים היהודי הסובב סביב השאלה אם כאשר הטעם החיצוני לתקנה מסוימת בטל, אזי בטלה גם התקנה עצמה. מבלי להיכנס לעיקרי הדיון, כאן מדובר במקרה ברור עוד יותר, שכן למרות שחכמי ישראל ידעו, לפני 1600 שנים, כי אין יותר בעיה של אי ודאות, הם תיקנו כי יימשך מנהג יום טוב שני. כלומר למרות שהעניין החל בגלל טעם מסוים, יום טוב שני זכה בתוקף עצמי שאינו תלוי בטעם שבגללו עלתה התקנה[2]. למרות שבתחילה הספק הניע את קביעת היום טוב השני, בזמן שהיו מקדשים את החודש על-פי ראיה, היום טוב הפך להיות יום טוב עצמי, ובשל תקנת חכמים הוא אינו תלוי עוד בספק אלא נחשב בתורת ודאי[3].

כאן המקום להעיר כי בעוד קדושת השבת היא מצד עצמה, קדושת יום טוב היא על-ידי ישראל, המקדשים את ראשי החודשים, באמצעות בית דין, שבו תלויה קביעות המועדים[4]. הכוח להפוך יום מסוים, גם אם הוא יום חול, ליום טוב, נתון בידי בית דין. גם אם בית הדין טועה בשוגג או אפילו במזיד, עדיין היום נחשב כיום טוב גמור מן התורה[5]. לבית הדין ניתן כוח עצום להשפיע על ממד המציאות. בכוחו לצקת קדושה ביום חול.

מאחר ויום טוב השני הוא בתורת ודאי אין בו חסרון הן בקביעותו והן בשמירתו, לגבי היום טוב הראשון[6]. יתר על כן, יש בו מעלה על פני יום טוב הראשון שהוא מהתורה, משום שהוא תוצאה של קביעת חכמים[7]. כך שלכל אחד מימי ראש השנה מעלה מיוחדת ושונה ושניהם יחד משלימים זה את זה[8].

ארץ ישראל וחו"ל

אז מהי המעלה ביום טוב שני של גלויות ושל ראש השנה שבגינה תיקנו חכמים שהמנהג לא יתבטל?

חובבי אסטרונומיה ומתמטיקה מוזמנים ללמוד את הלכות קידוש החודש. מומלץ אצל הרמב"ם

בעיקרון כל יום טוב מבטא המשכה של אור חדש, של קדושה מדרגה שהיא למעלה מהזמן לתוך ממד הזמן המוגבל.

הסיבה ליום טוב שני של גלויות נעוצה בהבדל בין ארץ ישראל לשאר מדינות העולם. היהדות מצביעה על כך שארץ ישראל קרובה יותר לבורא מאשר אזורים אחרים על פני כדור הארץ. לקרבה זו יש מעלות וקשיים, יתרונות וחסרונות. בהקשר הרלוונטי הקרבה של ארץ ישראל לבורא מאפשרת להכיל את אור הבורא, את הקדושה הנוספת לעולם ביום טוב, ביום אחד. בחו"ל לעומת זאת יש צורך ביומיים על מנת לקבל ולהכיל את הארת הבורא הייחודית היורדת לעולם ביום טוב. אפשר לתאר תהליך זה לנפילה של אבן מראש חומה. ככל שהאבן נופלת למרחק רב יותר היא מגבירה את תאוצתה ולכן גם פגיעתה בקרקע חזקה יותר.

ארץ ישראל קרובה יותר לאלוקי ומזוככת במעלה ובמדרגה[9], אולם מסיבה זו האור האלוקי גם מסנוור בה יותר והיא מקשה על הבחנה בתהליכים שונים. לעתים כדי לזהות תהליך יש צורך להתרחק קצת, להסיג לאחור ולבחון את הדברים בפרספקטיבה מרוחקת[10]. בשל מעלתה, ארץ ישראל מקיאה מתוכה מה שאינו מזוכך דיו. לכן יש צורך להתרחק לעתים מארץ ישראל על מנת לאבחן זכות וקרבה זו לאלוקי.

אין מלך בלא עם

ואחרי האמור, מדוע בראש השנה כן יש צורך ביום טוב שני?

שני ימי ראש השנה מבטאים בפנימיות התורה תהליך מסוים האורך יומיים[11]. השנה, בתפיסת היהדות, אינה יחידה סתמית. היא סוג של הויה אורגנית, יחידה שלמה. זהו לא פרק זמן אלא יחידה של חיות חדשה שיורדת לעולם ונחלקת, מתפרטת, לחודשים, שבועות וימים. בכל שנה מאיר אור חדש בעולם שמעולם לא היה ולעולם לא יחזור. בערב ראש השנה מסתלק לשורשו האור הישן, השנה החולפת הולכת וגוועת ואור חדש מתחיל להתגלות[12].

אם יום טוב הראשון הוא תהליך פנימי של החלפת אור השנה החולפת בשנה חדשה, יום טוב השני נועד לאפשר את קבלת האור החדש הזה בעולם הגשמי ובכלים אנושיים. היום השני מבטא מה שאינו נראה במבט ישיר. הוא כמו אספקלריא שאינה מאירה.

אספקלריא דלא נהרא, שאינה מאירה, היא כגילוי מידת המלכות. גילוי חיצוני המתקיים רק ביום השני של ראש השנה. זהו יום שאין בו מעצמו כלום, אלא רק גילוי והחצנה של מה שהתרחש ביום שלפניו. אפשר להמשיל את שני הימים לתהליך של גילוי דבר מסוים ממחשבה אקראית, הרהור חולף לכדי דבר ברור ומושג שהמחשבה עוסקת בו בארוכה.

מכאן, יום טוב שני של ראש השנה הוא החלטה שקיבלו חכמי ישראל להכיר באור החדש שיורד לעולם בראש השנה, ולכן להכיר גם במלכות האלוקי עליהם.

אם ראש השנה מבטא את האור החדש של השנה כולה, היום השני הוא כבר חלק מעבודת האדם, הבאה לידי ביטוי בתקנת חכמים לגלות את האור הזה. מידת המלכות, הספירה העשירית והאחרונה המתגלה ביום טוב שני של ראש השנה היא הכוח האלוקי היחיד שמצד אחד מגלה את כל מה שמעליו ומצד שני הוא זקוק לבני האדם על מנת להתגלות. שכן 'דאין מלך בלא עם', אין מלך בלא עם. מלך אינו יכול למלוך בלי שיש עם שממליך אותו עליהם[13].

במובן מסוים יום טוב שני של ראש השנה מבטא בצורה הולמת יותר את מהות חג ראש השנה. ראש השנה הוא יום ההולדת לאדם הראשון. זה היום בו מכיר האדם כי העולם נברא בשבילו, במטרה שיכיר במלכות האלוקי. אם היום הראשון בעיקרו נוגע בהתחדשות, היום השני הוא במהותו אקט ההמלכה של האלוקי עלינו, שוכני בתי חומר.

[1] תהלים פא, משלי ז; [2] הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם ה, חלק שני, שיחת אחרון של פסח, ה'תשי"ב, קנ; [3] רמב"ם שם פ"ה ה"ה. שו"ע אדה"ז שם ר"ס תר. הרבי מליובאוויטש, שם קנא; [4] ביצה יז, א. שם; [5] ר"ה כה, א. רמב"ם שם ספ"ב. שו"ע אדה"ז או"ח סת"ר ס"ד. על אמור כג, ב. ד. לז; [6] שו"ע אדה"ז או"ח סת"ר ס"ד. ראו: הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם א' משיחת יום ב' שחג השבועות, הקשי"ת, עמ' 90; [7] חמורין וחביבין וערבין דברי סופרים יותר מדברי תורה, סנהדרין פח, ב – במשנה. ירושלמי שם פי"א ה"ד. ע"ז לה, א ובפרש"י. ירושלמי שם פ"ב ה"ז; [8] וכיון שראש השנה הוא שני ימים, ולכל אחד מהם מעלתו המיוחדת: ביום הראשון של ראש השנה "דינא קשיא", וביום השני "דינא רפיא. סנהדרין פח, ב. עד שנעשים "יומא אריכתא. ראו הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם, שיחת ש"פ ניצבים, כ"ז אלול ה'שי"ת, עמ' 213; [9] דרך מצותיך, הוספות, ענין יו"ט שני של גלויות, קצח, ב; [10] תורת מנחם ל, שיחת אחרון של פסח, ה'תשכ"א, עמ' 247. לכן עניין הגלות נרגש יותר בחו"ל והיציאה לחו"ל לעתים נועדה על מנת להראות לנו שאנו בגלות; [11] אדמו"ר הזקן, ליקוטי תורה, דרושים לר"ה, סג, ב; [12] ראו תניא אגרות הקודש יד. וראו גם: אדמו"ר הזקן, ליקוטי תורה, דרושים לשמ"ע, צב, ג; [13] מובא בתניא, שער היחוד והאמונה, פרק ז. בחיי וישב לח, תחילת פרשת בלק.

למה להאמין לו?

אחד היסודות העיקריים ביהדות הוא, בהכללה רחבה, שישנו ממד סמוי מן המציאות הגלויה לנו. כלומר, לקבל את התפיסה הדתית הוא לקבל שבמקרים רבים אנחנו לא יודעים בוודאות מה מידת ההשפעה של הפעולות שלנו, או של העדרן, על העולם.

היסוד הזה הוא מחד הרעיון אולי החשוב ביותר בתפיסת האמונה ומאידך הוא גם פתח ומקור לשרלטנים, מעלים באוב וכהנה טיפוסים ומכשפים שגורמים לאנשים להאמין בהם. כיום, כמו לאורך כל ההיסטוריה האנושית, ניתן למצוא בני אדם שהאמינו בדברים שהם במקרה הטוב מוזרים וחריגים בהשקפה הרווחת, ובמקרה הפחות טוב מסוכנים לסביבה.

אדמו"ר הזקן נלקח לחקירה למבצר הפטרובלי בעיר פטרבורג ברוסיה הצארית, ציור שמן של ר' יחיאל אופנר

כוח הקשרים החברתיים

ישנן סיבות רבות שבכוחן להסביר מדוע אנחנו מאמינים לאנשים מסוימים ולא לאחרים. האחרון שבהם, או הפחות חשוב שבהם, הוא טיעונים ולוגיקה. אנחנו הכי פחות משתכנעים מטיעונים. אם אתם אנשי ימין, נסו להיזכר מתי הקשבתם באמת, אבל באמת, כלומר נטולי מחסומים ובראש 'נקי' לח"כ אילן גילאון. אם אתם אנשי שמאל נסו להיזכר מתי האזנתם לטיעונים הלוגיים ששטח אריה אלדד בנאומו.

בדרך כלל אנו משתכנעים בדברים בגלל שהם חלק מהמסגרת הקהילתית והחברתית שלנו. הקשרים החברתיים הם המקדמים או מגבילים שינויים ואמונות. ובכל זאת, אנחנו גם בוחרים להאמין במה שהוכח עבורנו כעובד. אם השמש זורחת כל בוקר מחדש, אנחנו נאמין שגם מחר היא תזרח. אם אחד מחברינו לצוות הוביל אותנו בניווטים מבלי 'להתברבר' פעם אחר פעם, בניווט העשירי נצעד אחריו בעיניים עצומות.

אמינות ותיווך

ככלל, הידע שלנו על העולם והחיים בו הוא ידע מתווך. תמיד ישנו צד שלישי המתווך בינינו לבין הידיעות שלנו על העולם. ככל שהמקור המתווך נתפס בינינו כאמין יותר, הידע הוא בעל ערך רב יותר, וסביר שנאמין בו יותר.

כשאנו רואים פרסום בעיתון על נפלאות נעלי ה-CROCS אנחנו עשויים להתעניין, אך ניוותר חשדניים. האינטרס של הגורם המתווך ידוע לנו. החברה האמריקאית רוצה למכור כמה שיותר נעליים ולהרוויח כמה שיותר כסף. כשחבר מספר לנו על נפלאות הנעליים, נוחותם ויתרונותיהן הבריאותיות, אנחנו עתידים להשתכנע בקלות רבה יותר. מתווך נטול אינטרס לכאורה, הוא בעל כוח שכנוע רב יותר. מסיבה זו קמפיינים המתבצעים באמצעות רשתות חברתיות הם מוצלחים יותר מאלה הממומנים בדרכים הממוסדות.

אם לסכם, האמונה היא חלק בלתי נפרד מההתנהלות שלנו במציאות, גם אצל אלה שהרציונאליזם ככלי לקבלת החלטות הוא נר לרגליהם. אנחנו כל הזמן מאמינים לאנשים ולדברים. למוסכניק, לרופא, למדען. ככל שדובר מוכיח את אמינותו במעשיו ובדיבורו ובה בעת הוא מתגלה כחסר אינטרס, או לכל היותר כבעל אינטרס החופף לזה שלנו, הקהל, הוא בהדרגה צובר את אמוננו.

האמונה שלנו בדברים היא בעלת תוקף רב יותר, ואם תרצו שטותית פחות, ככל שהגורם המתווך לאותה אמונה הוא אמין יותר.

להישען על כתפי ענקים

אפילו גוגל, מנוע החיפוש הפופולארי בעולם, מדגיש עבורנו את הדרך הטובה ביותר להעשיר את הידע שלנו ואת יכולת ההבנה שלנו את העולם: Stand on the shoulders of giants, עימדו על כתפי נפילים[1]. במילים אחרות, גם אם בכל עת נוסף לנו ידע אודות העולם שאנו חיים בו, אנו משולים בהבנתנו את העולם לננס הנשען על גבי ענק[2]. אם אתם רוצים לדעת משהו באמת – תבדקו מי או מהו הגורם המתווך של אותו ידע ומה האינטרס שלו.

Standing on the shoulders of giants

הפניות

המחשבה היהודית מנסה לדבוק בקו זה. ביהדות יש ערך רב לא רק לתוכן הדברים המושמעים, לסדירותם הלוגית ולמי אומר אותם, אלא למידת הישענותו של הדובר על מערכות קודמות של ידע. זוהי אחת הסיבות לכך שגם שיטת הלימוד, המחקר והכתיבה היהודית מבוססת, בדומה לשיטה האקדמית, על הפניות ומקורות. חכמים אומרים כי 'כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם'[3]. הרעיון הוא שעל-ידי גילוי אומר הדברים, מגלים את השורש של הדברים, את הנקודה הנעלמת שבהם. הגילוי הוא הגאולה של פנימיות התורה[4]. אזכור אומר הדברים אינה חלוקת כבוד סתמית כי אם הצבעה על כך שדברי התורה הם לא רק סברות או טענות אישיות, אלא סדרה של הסכמות משותפות המתווכות על-ידי סוכן אמין.

מכאן, אנו יכולים להרחיב את הבנתנו כשאנו נשענים על ענקי רוח שביררו את ההשקפה היהודית לאורך ההיסטוריה, והציגו מארג שלם ומרשים של היקף ידיעות, עומק השגות, מידות ומעלות רוחניות ושכליות. ניסיוננו האישי עשוי רק להעניק תוקף או אישור מחודש לקיום הדברים.

היוצר והיצירה

מיהם אותם מתווכים העשויים להיות אמינים בעינינו? ככל שדובר מוכיח את אמינותו במעשיו ובדיבורו, הוא צובר בהדרגה את אמוננו. אנחנו, כאמור, מפתחים אמונה במה שהוכח עבורנו.

ועוד, היהדות אינה מנתקת את הקשר בין היצירה ליוצרה. יצירת מופת לא תהיה משכנעת אם מחברה לא יהיה דמות המשמשת דוגמא חיה לכתיבתו. כתביו של הפילוסוף הצרפתי הנודע, ז'אן ז'אק רוסו לדוגמה, שהטיף לשוויון וצדק, לא היו זוכים למעמד קנוני גם אם היה יהודי מאמין, ולו משום ששלח את חמשת ילדיו לבתי יתומים. התפיסה היהודית דורשת לתעל את פרץ היצירה לתוך מסגרת ברורה של מעגל חיים מופתי. משימת היחיד היא לעמוד באמות המידה המוסריות שהוא מציב לאחרים. המעשה, בחיים היהודיים, הוא התוצר החשוב ביותר של הידע.

הדוגמה האישית אליה נדרש היוצר קשורה קשר הדוק ליכולתו להיות חלק מקהילה. מערכת מסוימת של ידע הופכת בולטת או מפורסמת ממערכות אחרות באמצעות אנשים הדוחפים אותו מן הפריפריה למרכז התודעה האישית והמשותפת. אותם אנשים הדוחפים את הידע הם ההופכים אותו למשותף ומוסכם. גם ספר מעמיק וחדשני יידחק לקרן זווית אם לא יהיה מי שיעסוק בו ויקדם אותו.

בעל התניא

ההקדמה הארוכה הזאת נועדה להצביע על אחד המתווכים האמינים ביותר לידע יהודי, רבי שניאור זלמן מליאדי, שיום הולדתו יחול בשבת הקרובה.

אדמו"ר הזקן הצליח להותיר אחריו אנשים שיישאו את מורשתו בין היתר משום שהיווה מודל חי להגותו.

בעל התניא שימש כמנהיג תנועת החסידות ברוסיה לפני כמאתיים שנה ומקובל לתארו כנכדו הרוחני של הבעל שם טוב[6]. מכתביו ניכר כי היה אדם בעל צמא עצום לידע, שלט בכל תחומי התורה והיה בקיא בנושאים רבים נוספים.

התניא

את ספרו העיקרי, ספר התניא, פרסם בשנת תקנ"ז (1797), שנתיים לפני סיום המהפכה הצרפתית וקצת לאחר המהפכה האמריקאית, בזמן שאירופה סוערת ומתנדנדת בין מאבק לשמירה על זכויות אדם וזכויות טבעיות לבין קנאות דתית ומלוכנות, ובעת שמחשבת המודרנה וניצני הקפיטליזם מתחילים להתפשט באירופה[7].

בדרך כלל מאורעות התקופה הם בעלי השפעה על כל כותב. התקופה מעצבת את גישתו הבסיסית כלפי טבע האדם, ומכאן את רוב פרטי הגותו. ההקשר ההיסטורי שבו פורסם ספר התניא רלוונטי משום שהוא מלמד עד כמה הקדימו רעיונותיו את זמנם והם מהווים סיכום מגובש למחשבה היהודית. רעיונות המציבים את האדם במרכז ומדגישים את ערך תיקון המידות והתמודדות היחיד עם מופעים של חוסר איזון בנפשו.

אמנם ספר התניא הוא אחד הספרים השיטתיים, המקיפים והעמוקים ביותר בכל הנוגע להבנת האדם, הבריאה והבורא, אולם אם לא היו מאחוריו אנשים שהיו מקדמים אותו, סביר שהיה נזנח בקרן זווית. שכן מדובר בספר קשה לקריאה, המורכב ממשפטים ארוכים ממושגים עמוקים שאינם נהירים לקהל הרחב. בהקשר הזה נהוג לומר כי הגאון מווילנה השאיר אחריו ספרים. הבעל שם טוב, מייסד החסידות, שגם הוא נולד בח"י אלול, הותיר אחריו אנשים. אדמו"ר הזקן השאיר גם ספרים וגם אנשים[8].

נגד הזרם

בעל התניא ייסד והנהיג את חסידות חב"ד, אך מעולם לא ראה עצמו מוגבל להשפעה על חסידיו בלבד. בכל ימיו הוא ראה עצמו כמנהיג של כלל העם היהודי, ולכן כמי שמציג תורה כלל יהודית, ואף אמת אוניברסאלית. שיטתו לא נתפסה בעיניו כזרם חסידי, אלא כתמצית היהדות. גם את ספר התניא לא כתב רק לחסידים כי אם לכלל.

למרות שהיה מקובל בקרב קהילות רבות, התמודד אדמו"ר הזקן עם התנגדויות לא מעטות לשיטתו. במהלך חייו הציב חלופה משמעותית לכמה וכמה תפיסות ואמונות רווחות. חסידיו נוהגים לתארו כמהפכן מבחינת החדשנות והמקוריות. כמי שבדומה לאברהם אבינו הלך נגד הזרם בניסיונו להנחיל את האמיתות בהן האמין[9]. אברהם הכריז, בניגוד לאמונה הנפוצה באותם זמנים, על קיומו של א-ל מונותיאיסטי שאותו יש להכיר ולעבוד. באופן דומה בעל התניא תבע מכל יהודי, כמובן בגישה סבלנית ומכבדת, להכיר את אלוקיו, ומתוך הכרות זאת להתמלא בתחושת דחיפות וחיות בכל מעשיו. במקרים רבים ניכר כי הוא לא התפשר עם יראת שמים פשוטה ודרש עיון מתמיד בתורת האלוקות[10].

כדי שהעיון וההתבוננות יעשו כדבעי, הדגיש בעל התניא כי אנו צריכים להרחיב ולהעמיק את הידע שלנו על העולם. את זאת אנחנו יכולים לעשות באמצעות גורמים מתווכים לידע, כאלה שאמינותם ניכרת. אחת האינדיקציות לכך שאיננו נסחפים אחר אמונות שווא היא שאנו נשענים על מתווכים אמינים לידע ושהם משוללי אינטרסים זרים לנו. בעל התניא משמש מופת לגורם מתווך שכזה.

[1] מופיע בשער Google Scholar.

[2] ראה שבלי הלקט בראש הספר (בשם ר' ישעי' מטראני). הקדמת החוות דעת לפירושו לשו"ע יו"ד. המשך תרס"ו ע' ת.

[3] אבות פ"ו, ו (בסופו); מגילה טו, סע"א ובעוד מקומות. ומהכיוון ההפוך, "כל שאינו אומר דבר בשם אומרו עובר בלאו (נדרים פ"ק) ומקורו במדרש (תנחומא במדבר כב; יל"ש במדבר רמז תרצה; יל"ש משלי עה"פ רמז תתקס). "אמר רבי חזקי' אמר רבי ירמי' בר אבא בשם רבי יוחנן כל שאינו אומר דבר בשם אומרו עליו הכתוב (משלי כב, כב( אומר אל תגזול דל כי דל הוא וצריך אדם כשהוא שומע דבר לומר אותו בשם אומרו".

[4] ראו: הרבי מליובאוויטש, לקוטי שיחות, כרך לו, תשא, שיחה ב', 185.

[6] למרות שהבעש"ט נפטר כששניאור זלמן היה בן 15 לערך, ולא עמד עמו בקשר ישיר, מסופר כי הוא מסר להוריו הוראות מדויקות בנוגע לאופן גידולו ודרכי חינוכו. גם טקס החלקה, הגזיזה הראשונה של שיער הראש, של רבי שניאור זלמן בגיל שלוש, נערך אצל הבעל שם טוב. אביו של שניאור זלמן נחשב לחסיד הבעש"ט, אך הוא לא גילה זאת לבנו בזמן לימודיו, ונתן לו לבחור לבדו את דרכו. לחסידות הגיע שניאור זלמן באמצעות המגיד ממעזריטש.

[7] ספר התניא נכתב בעברית. מאז הדפסתו הראשונה התפרסם בלמעלה מ-5000 מהדורות ותורגם לשפות רבות. ראו: אברהם שמואל בוקיעט, נזר התניא, תאריכים שונים בהתפתחות ספר התניא ובהפצתו, בהוצאת איגוד השלוחים, כפר חב"ד, 5768.

[8] מובא אצל:  שלמה יוסף זיון, רבי שניאור זלמן מלאדי, מחניים מ"ו, ה'תש"ך, באתר "דעת.

[9] המדרש מלמד כי אברהם נקרא אברם העברי, הרבה לפני שבני ישראל זכו בכינוי יהודים (הכינוי יהודי מופיע לראשונה בירמיהו לו, יד). הוא זכה בשמו זה על שום שחצה את הנהר נגד הזרם, מעברו האחד, בעוד שכל העולם, כל עובדי האלילים באותה תקופה, היו בצד האחר של הנהר.  ראו: ב"ר ספמ"ב. על כך שאברהם 'הקריא לשמו של הקב"ה בפה כל עובר ושב' ראו: סוטה יו"ד סע"א.

[10] על קורותיו של  אדמו"ר הזקן ניתן לקרוא בביוגרפיה מקיפה באנגלית:

Nissan Mindel, Rabbi Schneur Zalman Of Liadi, Kehot Publication Society, 770 Eastern Parkway, Brooklyn, 1969.

בין העצמה אישית לחוויה אינטלקטואלית – הקורס הראשון יוצא לדרך!

הקורס הראשון של מכללת התבוננות יוצא לדרך…

הקורס, שיתקיים ברעננה, יכלול 8 מפגשים ויקיף סוגיות עיקריות במחשבת הקבלה והחסידות. הקורס ישלב חוויה ואימון אישי עם עיון ברמה אקדמית.

בפלייר המצורף מפורטים פרטי המפגשים והמרצים.

אתם מוזמנים להקדים ולהירשם, ונודה אם תעבירו למתעניינים ולרשימות התפוצה האישיות.

להרשמה ניתן ליצור קשר במייל: hitbonenut@gmail.com; בטל': 072-2113316.
מספר המקומות מוגבל, מומלץ להקדים ולהירשם.

תודה ולהתראות,
יחיאל הררי

וכאן גם פרוספקט ב-PDF: prospect (1

רוצים להתעשר מהר? ברכות ומניות

עברנו לאתר החדש, ואתם מוזמנים לבקר בו. שם הרשימה מופיעה במלואה. בהדרגה אפסיק מפרסום הרשימות גם כאן.

להמר על מנייה

חבר שלי התלבט ארוכות, הלך אחר יועצים למיניהם, לא בהכרח משוק ההון, ושוב הלך חזר, לבסוף החליט לקחת את מעט הכסף שחסך ולהשקיע במניה של חברת 'גבעות עולם'. חברה התרה בחוסר הצלחה כואב נפט באדמות ישראל כבר 18 שנים, ובאחרונה הודיעה קבל עם ועדה כי קידוח באזור ראש העין עתיד להניב נפט בכמות מסחרית, לגאול אותנו מאזיקי מדינות המפרץ, ולהפוך אותנו, או לפחות חלק מאיתנו, לעשירים כקורח בזכות הזהב השחור.

אולי לא שמעתם אבל יש קדחת נפט ברחבי הארץ. באזור עדולם ולכיש מתבצעים מספר קידוחי נסיון של פצלי שמן. תמונה מהאזור המהמם שהירוקים יוצאים מגדרם כדי למנוע את הריסתו

המצב כרגע הוא שהמניה נעה בתנודתיות מסחררת, משילה ומוסיפה עשרות אחוזים כהרף עין. החבר שלי כבר הספיק להפסיד כמה אלפי שקלים ולהרוויח אותם בחזרה, והעיקר עוד לפניו. לפי הפרסומים בעוד 4 ימים עתידה החברה לפרסם דו"ח הנדסי ראשוני לגבי מידת המסחריות הצפויה בקידוח 'מגד 5', ואז הוא יוכל לדעת אם הפסיד את הונו או הפך בר סיכוי להפוך כמעט בן לילה לאיש עשיר.

ר' טוביה לוסקין

לא הייתי טורח לספר לכם על תיק ההשקעות של חבר שלי, אלמלא הציג בפני טיעון מוחץ באמצעותו הצדיק את השקעתו. הוא מספר כי הגיאולוג טוביה לוסקין, מייסד ושותף במיזם, הוא גם חסיד חב"ד. וכחסיד, הוא מדגיש בפני את הנימוק המכריע ששום גרף הנדסי אינו יכול לו, הוא קיבל את ברכת הרבי מליובאוויטש. ולא סתם ברכה, מטעים חברי, הרבי אמר לו ש'היכן שיקדח הוא יפיק נפט בכמות מסחרית'. ואם הרבי הבטיח לר' לוסקין, אז כדאי להיצמד אליו בקידוחיו.

בפועל כנראה הגיאולוג לוסקין שלח לרבי מכתב, לפני כעשרים שנה, ובו הוא מתאר מדוע הוא מצפה לנפט באזור, והרבי ענה לו משהו כמו – 'ויבשר טוב', כלומר אני ממתין לבשורות טובות בעיסוקיך.

ובכל זאת הדבקות של חלק המשקיעים בחברת 'גבעות עולם' בזכות ברכת הרבי מעלה סדרה של שאלות נוקבות בכל הנוגע למהי ברכה? מה משמעותה? האם מדובר בחיזוי העתיד? בהשפעה על העתיד? כיצד על המתברך לקבל את הברכה? האם זה משנה מי מברך ומתי? עד כמה אנחנו חורגים כאן מתחום הרציונאליזם ועוברים לעולם המיסטיקה? ולא פחות חשוב, אם אותו ר' לוסקין זכה בברכה, אזי כל מי שידבק בו יהנה גם הוא מאותה ברכה? האם הברכה אינה מיועדת ישירות למתברך?

משמעות הברכה

בקשת ברכה, הנפוצה כל כך בימינו גם אצל מי שאינם קשורים למסורת היהודית, היא מנהג ישראל קדום. הרעיון הכללי המלווה את בקשת הברכה הוא כי לסמכות רוחנית יש קרבה רבה יותר לבורא ולכן אפשרות להשפיע בעניינים גשמיים.

ברכה משמעותה המשכה מלמעלה למטה, מהעולם העליון ונסתר לעולם הגלוי. הברכה היא מלשון 'ויברך הגמלים'(1), עוזר להם לכרוע, או המבריך גפן – כפי שכופפים ראש הזמורה של ענף אחד לארץ וצומח גפן אחר(2). על יוסף כתוב שהיה אברך, כלומר צדיק המקשר ומשפיע מהעולם העליון ועד עולם זה התחתון(3).

המברך הוא בדרך כלל אדם המצוי בעת רצון, כמו סנדק אחרי המילה או חתן בערב חופתו או איש רוחני העוסק בקדושה. בקשת הברכה נובעת מהאמונה התמימה כי ככל שאדם מצוי יותר בתורה ובמצוותיה, הוא קרוב יותר לבורא בכמה מובנים, ולכן יכול לסייע בעבודת ההמשכה מהעליונים לתחתונים. הפונה לברכה מנצל את עת הרצון כדי לבקש שיסייעו בעדו לבקש מהבורא שיטיב עם גורלו וימנע ממנו מאורעות קשים.

גבולות הברכה

בשל ההגזמה הרווחת בייחוס תכונות למברך, הפנייה לקבלת ברכה נתפסת לעתים קרובות כנוהג בלתי רציונאלי השייך לתחום המיסטיקה במקרה הטוב, מעין בגידה בעקרונות הלוגיים שאמורים להנחות את מערכת קבלת ההחלטות בפעילות העסקית, ובמקרה הרע, מפעל של הונאה ומניפולציה של אנשים המוכרים ברכות בתמורה לתרומה.

חכמים מדגישים כי אין לצפות לנסים ונפלאות מברכת המברך. שהרי לרוב הוא עצמו אינו יודע את השפעת ברכתו, בעיקר על התחום הכלכלי. חכמי ישראל מדגישים כי 'שבעה דברים מכוסים מבני אדם: אלו הן יום המיתה, ויום הנחמה, ועומק הדין, ואין אדם יודע מה בלבו של חברו, ואין אדם יודע במה משתכר, ומלכות בית דוד מתי תחזור, ומלכות חייבת מתי תכלה'(4).

אדמו"ר הזקן מבהיר בספר התניא כי כל ענייני האדם, לבד מדברי תורה ויראת שמים, אינם מושגים על ידי חכמים. זהו פירוש נוסף למופיע בקהלת של 'לא לחכמים לחם'. החכמים אינם יכולים להתעלות למדרגות נבואה בנוגע לעניינים גשמיים. לכן משווים פרנסה גשמית לביאת המשיח, משום שכשם שאין אף אחד יודע את הקץ כך אין בכח אף אדם לדעת אודות התוצאות בענייני הפרנסה (5).

בשל כך מנמיך בעל התניא את הציפייה מבקשת ייעוץ גשמי ואף מוסיף כי אין סימוכין בספרי חכמי ישראל, הראשונים והאחרונים, לפנייה להדרכה מעשית מאישים רוחניים. פנייה שכזו לא הייתה נפוצה אף בזמן התנאים והאמוראים שהיו בקיאים בכל הסודות הנסתרים ביותר(6).

עבודת המתברך

למרות הנוהג הנפוץ להתייעץ בענייני פרנסה, מוכיח אדמו"ר הזקן את הנוטים לברוח מהתמודדות עצמית עם הקשיים בחיים. בקשת הברכה והעצה הגשמית אינה יכולה להוות בריחה מאחריות, כסות לעיניים. מבקש העצה משול למי שאינו מסוגל להתמודד עם הייסורים הניחתים עליו, ולכן הוא מכתת רגלים לבקש עצות מרבנים רחוקים, וכמו פוטר את עצמו מהתבוננות מעמיקה.

בעל התניא ממשיל את אלה הנשענים אך ורק על העצה הגשמית, לילד שאביו, שהוא דמות מופת, מוכיח אותו קשות על דברים שעשה(7). במקרה כזה, ילד חכם אינו רץ למצוא לו עזרה או לחפש מליץ יושר שיגן עליו מפני אביו. הוא יודע שהתוכחה היא חלק מחינוכו והוראה לשוב למסלול הישר. הוא אפילו לא מסובב את עורפו לאביו, כי אם מפנה אליו את פניו, פנים כנגד פנים, לסבול את תוכחתו באהבה וללמוד ממנה. מכאן, שהרצים לבקש עצה גשמית על כל בעיה בה הם נתקלים, מבלי לערוך חשבון נפש פנימי, משולים לילד המפנה עורף לתוכחת אביו ורץ לשכנים לבקש את הגנתם. הבריחה מאחריות היא כמו כפירה בנכונות לקבל את שיורד מלמעלה מחד, ומאידך חוסר ביטחון בכוחות העצמיים, השכל והרגשות, ומה שמעליהם, בהתמודדות עם המצב אליו נקלעו.

המסקנה היא כי קודם שהאדם פונה לסמכות רוחנית כלשהי שתכתיב לו את דרכו, עליו לפשפש במעשיו, למצוא באלו תחומים עליו להשתפר והיכן הוא שוגה(8).

הערך האמיתי של הברכה

אם כן מה הערך של הברכה? החסידות מדגישה תדיר כי איזון נפשי וצמיחה רוחנית מביאה עמה בדרך כלל גם הצלחה בעניינים גשמיים(9). ולכן ישנו עניין רב לזכות בהכוונה רוחנית וגם מעשית מסמכות רוחנית, אולם הפנייה להכוונה צריכה לבוא לאחר הכנה עצמית, התבוננות מעמיקה ונכונות לעבודה קשה. אי אפשר לעזור לאדם אם הוא אינו מוכן לעזור לעצמו. ישנו למשל תלמיד הקולט ממורו את המסלול המרכזי של הלימוד, את הרעיון הכללי. שאלותיו בנוגע לשיעורי בית שקיבל הן רק בקשות ביאור בנקודות שעדיין לא התלבנו. לעומתו יש תלמיד המסרב להתייגע, לקלוט ולהכין את שיעורי הבית בכוחות עצמו. הוא שואל כדי שיקלו עליו את המאמץ, יחסכו לו את הצורך למלא לבדו את התשובות. הוא שואל כדי להישען על המורה, וממילא הוא אינו ממלא כך את תכלית לימודו. מורה אמיתי הוא כזה המעמיד את התלמיד על רגליו שלו, ולא מאפשר לו להישען עליו לעד.

עניין הברכה הוא כ'שולח אמרתו ארץ, עד מהרה ירוץ דברו'(10). הרב המברך אינו יכול לשנות את ההקצבה שנחתמה לאדם בין ראש השנה ליום הכיפורים, אך הוא אולי יכול לסייע לבקש את מימוש ההקצבה בעולם הגשמי. הוא עוזר לאדם להשיג את מה ששלו. לא תמיד מה שנקצב מתגשם בפועל. לעתים הוא נותר בבחינת פוטנציאל. הברכה היא מעין עזרה להגשמת הפוטנציאל שכבר נקצב. 'השולח' הוא כשיורד השפע לאט, בהדרגה ומתינות. האמירה של הרב המברך מסייעת לזרז את ירידת השפע. ברכת הרב היא כברכת הכהנים, המזרזים את זרימת השפע לעולם בברכם את ישראל. בברכתם הם מסלקים מניעות ועיכובים מהתגלות החסד האלוקי ברמה המעשית(11).

כלומר ישנה מעלה בבקשת ברכה מתלמיד חכם, אולם אין בקשת הברכה יכולה להחליף בשום פנים את העבודה בכוחות עצמיים, את הכנת הלבוש המתאים לקבלת השפע, וגם אין לצפות מהמברך נסים ונפלאות שהם הרבה מעבר לכוחו.

ברכות הרבי מליובאוויטש

מי שבקיא באיגרותיו ותשובתיו של הרבי מליובאוויטש למאות אלפי הפונים השונים, יודע כי מעולם הרבי לא גילה לאדם כלשהו את עתידו. הוא לעולם יצר קשר לוגי פשוט בין העבודה הגשמית והרוחנית לבין היכולת להגיע להישגים ולהצליח במימוש מטרות. תשובותיו של הרבי הם מופת לגדלות קומה, שכל ישר ואמונה יוקדת בדרך הנכונה שבה יש לפעול. הכוח העיקרי בתשובותיו הם שלעולם הקורא אינו מרגיש כי הרבי מביא אינטרס כלשהו בחשבון, מלבד זה של הפונה. בדרך כלל כשמישהו מבקש מאיתנו ייעוץ, קשה לנו להתנתק מעצמנו. הרבי בכל אחד ממכתביו התנתק מעצמו וראה את טובת הפונה, בתוך מסגרת חייו הייחודית.

ישנו ערך עצום בקריאת תשובות הרבי לפונים אליו. מהם לומדים מהי דרך האמצע, דרך הזהב בה נכון להלך. אולם קבלת החלטה כלכלית של משקיע במניות בשל הערכת ברכה מסוימת, מעידה על הסרת אחריות אישית, ובסופו של דבר גם עלולה להוות פגיעה אמיתית בהכרת כוח השידוך בין העולם החיצוני לעולם הפנימי והנסתר.

[1] בראשית כד, יא; [2] ירושלמי, כלאים רפ"ז; [3] רשב"ם, בראשית מא, י. ראו: אדמו"ר הזקן, תורה אור לז, ז; [4] פסחים נד, ב, מובא בתניא, אגרת כב; [5] ראו שיעורים בספר התניא, הוצאת קה"ת, כרך ד, עמ' 1668-1669. באגרת כב, מביע אדמו"ר הזקן תרעומת כנגד השואלים אותו בענייני פרנסה, ולשם כך מובאת ראייה ממשה רבינו, לפיה אם הוא היה 'יושב ודן כל היום – תורתו מתי נעשית?' (שבת י, א). על אגרת זו ואגרות אחרות המתירות פנייה לקבלת עצות ראו: עמ' 1667; [6] הפנייה הייתה נפוצה רק 'לנביא ממש, אשר היו לפנים בישראל, כשמואל הרואה אשר הלך אליו שאול לדרוש ה' על דבר האתונות שנאבדו לאביו', שמואל א, פרק ט; [7] 'וכמו אב רחמן חכם וצדיק, המכה בנו, שאין לבן חכם להפוך עורף לנוס, למצוא לו עזרה, או אפילו – לא, מליץ יושר, לפני אביו הרחמן, הצדיק והחסיד. ראו תניא, אגרת הקודש, סימן כ"ב. בביאור 'שיעורים בספר התניא', עמ' 1670 מצוין כי אב המכה את בנו אכן יכול להיות רחמן וצדיק וחכם, אך לא חסיד, משום שחסיד אינו מכה. ראו כרך ד', עמ' 1670; [8] ראו תניא, אגרת הקודש, סימן כב; [9] ראו הרבי מליובאוויטש, אגרות קודש, כרך ז, א'תתקסג. יש להבהיר כי הרבי הריי"צ וכמובן גם הרבי מליובאוויטש השיבו לכל סוגי השאלות, לרבות בקשה לעצות בתחומים גשמיים, אך דרשו בתוקף את ההתפתחות הרוחנית והעיסוק בחסידות. בתשובה לבקשת עצה גשמית שנשאל הרבי בקיץ תש"י, הוא ציטט את אגרת הקודש סימן כב, והבהיר שהוא מתפלא כי השואל לא הזכיר את נושא הלימוד. ראו: אגרות הקודש, כרך ג, עמ' 16; [10] תהלים קמז, טו; [11] אדמו"ר הזקן, ליקוטי תורה, פרשת קרח, נה, ד.

דמיינו אוטופיה ניו-אייג'ית – דתות כל העולם התאחדו?

האחוזה שבה נערכה החתונה- טלית, כוס, שבע ברכות ו...כומר

צ'לסי קלינטון ומארק מזווינסקי התחתנו. היא נוצריה מתודיסטית והוא יהודי. רשימת אורחים נוצצת הגיעה לטקס שנערך בעיירה קטנה במדינת ניו יורק. רב רפורמי וכומר ערכו יחד את החתונה. בני הזוג הקפידו על טקס המלווה בסממנים משתי הדתות. מהיהדות לקחו את החופה, הקראת שבע הברכות ושבירת כוס על ידי החתן.

נישואי תערובת הם לא דבר נדיר. לא בישראל ולא בתפוצות, וגם לא מוגבל רק לנישואים בין יהודים לבין בני זרמים פרוטסטנטיים. כמובן שככל שאחד או שני בני הזוג הוא 'סלב', כך העניין בנושא עולה. וכך גם סבירות הגידול בהיקפי התופעה ובלגיטימיות שלה.

'Imagine'

ג'ון לנון, הפיץ בשירו המפורסם, 'דמיינו', את המודל. דמיינו לכם עולם ללא גבולות בין מדינות, עולם ללא דתות. עולם שבו בני האדם חיים בשלווה ובשלום.

Imagine there's no countries
It isn't hard to do
Nothing to kill or die for
And no religion too
Imagine all the people
Living life in peace

ג'ון לנון, 1971

הרבה לפניו, תומאס מורוס, שרטט בספרו המפורסם אוטופיה (בתרגומו הישן של אפרים שמואלי) את נקודת העיבור של הסוציאליזם המודרני. החברה האידיאלית, המתגלה באי בודד, פועלת על יסוד הרציונאליזם, ובוודאי שלא על יסוד מצוות דתיות נטולות הסבר.

מרקס כבר עיבד את הרעיון בצורה מדעית. הדת, כמו כל דבר אחר, נתפסה בעיניו כשייכת למאבקים השוטפים בין הפרולטריון לבין בעלי ההון, ומשכך היא עתידה להיכחד בשלב האוטופי הסופי, שבו פועלי כל העולם יתאחדו. המטריאליזם הדיאלקטי יגיע לקצו והשוויון יהיה בכל.

תרבות הפוסט מודרניזם וצמיחת תופעת העידן החדש, הצמודים כל כך להיגיון של הקפיטליזם המאוחר, מעבדים בנוסח מחודש ובאופן פרדוכסלי את הרעיון המרקסיסטי (מזכיר קצת את ממשיכי בעל הסולם?) לפיו כל הדתות נובעות מאותו מקום ומהוות רק שבילים שונים המובילים לאותה פסגת הר. לכן, מומלץ לקיים חקירה רוחנית על סמך מגוון יסודות אקלקטיים. אין כל בעיה עם נישואים בין יהודים, מוסלמים, נוצרים ובודהיסטים, כל עוד כולם מקפידים על עבודה עצמית וחקירה רוחנית, ולשם כך משתמשים בין היתר במקורות המסורתיים העומדים לרשותם.

גזענים?

למה לא בעצם? למה להתנגד לנישואי תערובת? ברור שהדת אינה יקרה ללבם של הנישאים, או שהם סבורים שהנם יכולים לשמור על סממנים דתיים גם כאשר הם מתחתנים עם בני דת שונה. בהשקפה זו הדת היא עבורם ריטואל פולחני-רוחני, אינטימי מאוד, השייך לרשות היחיד, ולא תמיד או לא בהכרח גם בני המשפחה מחויבים להצטרף אליו.

ועוד, האשמה המוטחת ישירות בכל מי שמתנגד לנישואי תערובת היא שהוא לוקה בגזענות, סלקטיביות וכהנה. מה רע בצ'לסי קלינטון? במה היא פחות טובה מאחרת, יהודיה נניח? האם החתונה של צ'לסי עם מארק עתידה לפגוע ביהדות או דווקא להפיץ אהבה והערכה לדת זו? והכי חשוב, נניח ונישואי תערובת מסמנים את סופה של הדת היהודית, מי אמר שבכלל צריך לשמר את היהדות כפי שהיא מוכרת לנו כיום? איזה נזק גדול יתרחש אם תיוותר יהדות ללא אמונה דתית?

בהחלט מדובר בטיעונים כבדי משקל העומדים ביסוד תפיסת הדת ועצם חשיבותה. אפשר לפטור אותם בטענה כי מי שלא מאמין, ומי שלא מכיר בערך היהדות, לעולם לא יבין מדוע יש להיאבק כנגד סכנת ההתבוללות. ובכל זאת, כפי שכתבה יפה טלי פרקש ב-YNET, הפלורליזם מסיט את האמונה למחוזות אחרים ומחייב התמודדות.

קמפיין למאבק בנישואי תערובת שקידמה הסוכנות בשנה שעברה

ועכשיו דמיינו שוב

הרבה אחרי הוגי האמנה החברתית שניסו לדמיין מצב היפותטי, לפיו בני האדם חיים כפרטים ללא כל מסגרת מדינית, תיאר הסופר המוכשר, זוכה פרס נובל, ז'וז'ה סאראמגו, הידוע גם בהתבטאויותיו האנטישמיות, מצב שבו מתפשטת מגפת עיוורון. אחד אחר השני, העיוורון מדביק את כולם. מגפת העיוורון הופכת את החיים לתופת של אלימות ואנדרלמוסיה.

הספר מהווה בעיני רבים מסה ביקורתית על המצב החברתי כיום. מזווית אחרת, הספר הוא תרגיל בדמיון מודרך. הוא מנבא מה קורה לבני אדם כשהם מאבדים את היכולת לראות את עצמם ואת סביבתם, כשהם מאבדים קשר להיסטוריה שלהם, לשורשים שלהם. כשהדחפים הבהמיים אינם מווסתים על ידי מערכת מוסרית וכששושלת אבות הופכת חסרת משמעות.

על העיוורון

היהדות אינה רואה את המצוות והמנהגים רק חלק ממסורת ארוכת שנים. על פי היהדות, מי שמאבד את יהדותו מאבד את האפשרות להשיג חיבור אמיתי עם נקודה פנימית שבתוכו. ויותר מכך, היהדות במובן האידיאי שהיא מציגה בתורה ובמצוות מהווה את האפשרות האוטופית להשיג את האינסוף. לחבר בין נשמת האדם לבין אינסופיות הבורא[i]. המציאות היא לא אסופת אירועים הנשרכת על פני תקופת זמן דיאכרונית. המציאות היא חלק מבריאה מתמדת של הבורא. כדי להתקשר עם המציאות היהודי זקוק לאמונתו, ללימודו ולמצוות שהוא יכול לקיים. ללא אלה, ההיסטוריה היא עבורו לא יותר מקיבוץ של חוויות והתרחשויות משוללות קשר פנימי.

לאבד את היהדות בתהליך התבוללות, משמעותו לא רק לאבד עם או מסורת משותפת. לאבד את היהדות זה לאבד את הקשר המסוים הזה עם הקב"ה. זה לאבד צורת התבוננות על מקור המציאות, שבה הבורא קיים כל העת. התבוננות שלא ניתן למצוא בשום מקום אחר.

הקשר הסמוי

היהדות, וזה עניין לרשימה נפרדת, מניחה קשר פנימי בין כלל האומה היהודית, כנסת ישראל. בקשר הזה כל נשמה, כל יהודי, כמו נושא בתפקיד אחר. קצת כמו החברה האוטופית האפלטונית, לכל נשמה יש תפקיד. החברה המושלמת, כנסת ישראל, מקבילה לגוף שלם. יש שהם בבחינת ראש ויש שהם בבחינת רגליים. הרגליים, אגב, המניעות את הגוף כולו ממקום למקום, חשובות לא פחות מהראש, כשהן מבצעות כראוי את תפקידן.

התבוללות הדרגתית היא תהליך של התפוררות גופנית פנימית. תהליך של איבוד התפקיד והתכלית של היהודי בעולם.

מארק מזווינסקי החליט, כמו רבים אחרים, שהאהבה פורצת גבולות. עבורו התפקיד היהודי הוא אולי בעל משמעות אך חסר תוקף. התפקיד של כל מי שמאמין הוא לא להרחיקו מעדת ישראל, אלא לשכנעו באמיתות וחשיבות תפקידו היהודי.

[i] ראו למשל, הרבי מליובאוויטש, שבת פרשת ראה, מברכים החודש אלול, ה'תשט"ז.

זה מתקרב, בשבת, תהיו קשובים

התאריך העברי ביום שבת הקרוב יהיה כ' באב.

כ' אב הוא בדיוק 40 יום לפני ראש השנה. ראש השנה החל ב-א' בתשרי הוא כידוע לא יום בריאת העולם, אלא יום ההולדת לאדם הראשון.

ואם ראש השנה הוא יום ההולדת לאדם הראשון, אז ארבעים יום קודם לכן קורה משהו. חכמים אומרים כי 'ארבעים יום קודם יצירת הולד, יוצאת 'בת קול', ומכריזה כי בת פלוני לפלוני'[1].

מה זה אומר? מה קורה? בפשטות ניתן להבין כי ארבעים יום לפני ראש השנה מתקיימת הכרזה לגבי שידוך אפשרי, התאמה מוקדמת בין האדם הראשון לבין בת זוגו. אולם ברור שהדברים אינם כפשוטם והם מלמדים על כניסה לתקופה חדשה, הזדמנות מיוחדת המוענקת לנו לגלות את עצמנו ובה בעת מסגרת לעבודה עצמית בזיווג בין הגוף והנשמה, עליה מקדימה להכריז ה"בת קול"[2].

בכוונה בחרתי בת קול קצת קיטשית, כי זה אמור להיות ההפך בדיוק. צריך קצת יותר מכך. להזדכך ולהקשיב להרהורים החיוביים

'בת קול' ונבואה

'בת קול' היא מונח ייחודי, הקשור לנבואה כמושג כללי. 'בת קול' היא דרגה תחתונה מהנבואה ומגילוי של 'רוח הקודש'. יחד עם זאת, 'בת קול' כדרגה הפחותה יותר בנבואה, קיימת גם כיום[3].

'בת הקול' היא למעשה הרהור בכיוון טוב, העולה לאדם שלא כתוצאה ממאמציו לכוון את עצמו לטוב ולתשובה עצמית אלא כזכייה מלמעלה.

פעמים רבות הרהורים שליליים רודפים את האדם, ואין הוא יודע את מקורם או סיבתם. הרהורים אלה הם תוצר של פעילות הנפש הטבעית, הבהמית שבאדם. לרוב האדם אינו 'אשם' בהרהורים אלה, אלא אם הוא בוחר להתפלש בהם ולהפכם למחשבות.

מנגד, לפעמים צצים לאדם דווקא הרהורים חיובים. הכוונה גם כאן היא להרהורים שאינם מגיחים במחשבה כתוצאה מהתבוננות בנושא מסוים או בגורם המעלה אסוציאציות בכיוון טוב[4]. הרהור חיובי הוא התגברות פנימית, שלא כתוצאה מעבודה עצמית, על הרהורי הצד הבהמי באדם. הרהור שכזה יכול לכוון לראות את הטוב שבאדם אחר, ולא את השלילי בו, או להצמיח גישה בסיסית נדיבה ולא אינטרסנטית.

"בת קול" היא ההתעוררות של ההרהורים הטובים, הנשמעת עמוק בפנימיות הנשמה, וממנה היא נמשכת החוצה ובאה לידי ביטוי בכוחות הגלויים של האדם[5].

'בת קול' היא הד

על-פי הפרוש הפשוט, 'בת קול' היא כמו הד לדיבורו של הבורא[6]. ההד הוא שרידי הקול הנשמעים בעקבות דיבור הבורא. שרידים קוליים אלה הם הנותר מהדיבור האלוקי מרגע שזה מבוטא ועד שהוא נקלט אצל האדם שהינו זך וקשוב מספיק לקלוט את ה'בת קול'. ההד הוא הקול המעומעם הנשמע לאחר שעוצמת הקול הראשוני הלכה ופחתה, ולבסוף הקול פגע בגורם מנגד, ולכן נסוג ונזרק לאחור.

הקול עובר דרך ארוכה, ועוצמתו ובהירותו כקול הולכת ופוחתת. תהליך זה כאן הוא דימוי לתהליך הצמצום וההסתר האלוקי. 'בת הקול' מעידה על המרחק המשתנה של האדם מאלוקיו. ככל שהוא קרוב יותר לבורא הוא שומע את קולו בצורה טובה יותר. משה רבנו, בחיר הנביאים, זכה לדרגת השמיעה הגבוהה ביותר[7]. הנביאים שמעו דרגות שונות בקול הבורא. ההד הוא הרמה האחרונה, והפחותה ביותר, המבטאת קישור ישיר לקולו של הא-ל. ברמה זו אין האדם שומע את הקול עצמו, אלא תולדה מעומעמת של הקול המקורי.

'בת קול' מלמעלה

המשמעות של 'בת קול' היא כמו הדרכה מכוונת ונסתרת מצד העליונים. הפניית כיוון זו נקראת בלשון החסידות 'אִתערותא דלעילא', התעוררות מלמעלה. אולם כדי שההתעוררות מלמעלה תיקלט היא זקוקה שהאדם יכשיר עצמו לשמוע את הבת קול, היא זקוקה בלשון החסידות ל'אִתערותא דלתתא', ההתעוררות מלמטה.

'אתערותא דלעילא', התעוררות מלמעלה, קודמת ל'אתערותא דלתתא' ומניעה אותה. הקדמה זו מקבילה ל'בת-קול' שמכריזה על הרהור בכיוון חיובי[9], האמורה להפנות את האדם להשקיע מחשבה ומאמץ כדי להגשים את ההרהור החיובי, להפכו לחלק ממנו ולא להבזק מהיר וחולף. התעוררות מלמעלה זוהי מעין מתנה מהעליונים, ללא צעד מקדים מצד האדם[10], המראה לאדם את הדרך הראויה בעבורו.

מהאדם נדרש להיות כלי ריק ונקי על-מנת לקלוט את ההד. התעוררות מלמעלה לא בהכרח נשמעת אצל כל אחד, אלא לפי מידת יכולתו לנקות עצמו מפניות, מאינטרסנטיות ומראיית עצמו בלבד, ולאפשר מקום ל'בת קול' להתעורר בו. במקרים רבים ייתכן שה'בת קול' מכריזה, אך אינה זוכה לתשומת לב מסוג כלשהו. ההתעוררות מלמעלה עלולה להופיע ללא הכנה ולחלוף מבלי שתייצר השפעה אמיתית על הפעילות הממשית או המחשבתית של האדם[11].

תקופת הכנה

למשך הזמן, ארבעים יום לפני הלידה, שבו יוצאת 'בת קול' להכריז בת פלוני לפלוני, יש משמעות רבה. הכרזה זו מתירה תקופת הכנה לקבלת מה שלמעלה מהטבע בתוך כלי הטבע. ארבעים הוא מספר המבטא מחזור הכשרה לקראת דבר מה בעל משמעות עמוקה וקדושה[12], אך הוא גם מספר המבטא הפסק בין שני עניינים או מצבים[13], ואף ביטול מציאות קודמת ויצירת מציאות חדשה[14].

ארבעים יום ארך המבול שנועד לטהר את הארץ[15]. ימים אלה הם שהבדילו בין ארץ מטוהרת לשאינה מטוהרת[16].

מארבעים הימים שבהם התקיים המבול עולה דרישת 40 הסאה שדרושים לטבילה במקוה תקין, כדי לטהר את הטובל[17]. ארבעים הסאה במקווה מייצרים את ההבדל בין טהרה להעדרה.

באותו אופן, ארבעים הימים מכ' באב ועד ראש השנה מביעים את האפשרות לשינוי בגישה על-ידי עבודה עצמית. זהו פרק זמן פוטנציאלי להתכונן לקראת הלידה, לקראת האור החדש היורד בראש השנה, ומסמן תקופה חדש עם שפע חדש.

מספרים שזקני המקובלים בירושלים וצפת התייחסו לכ' באב ברצינות רבה, כנראה שאפילו צמו ביום זה. למישהו יש עדויות?

לכן כ' באב, 40 יום קודם לידת האדם הראשון בראש השנה, ותחילת ההכתרה של מלך מלכי המלכים על האדם, הוא מועד תחילת ההכנה החיצונית והפנימית לקראת ראש השנה, כפי שראש חודש אלול הוא תחילת ההכנה ליום הכיפורים.

מיום שבת כדאי להתחיל להאזין, בקפידה ובזיכוך עצמי. ואולי נשמע על הדרך המתאימה ביותר לנו, שם נפגוש את בני הזוג המתאימים ביותר, הן מהבחינה הפנימית והן מזאת החיצונית.

[1] סוטה ב, א.

[2] רעיון של הקבלת הגמרא לכ' באב מופיע במקום אחד: מנהגי הק"ק בית א-ל יכבץ (נדפסו בהקדמת ספר דברי שלום (להרא"ש מזרחי) סימן סד. בס' יד אליהו (להרב סלאָטקי, ירושלים תשכ"ג) מע' מנהגים). הובא בלקו"ש חי"ט ע' 391 הערה 3. מופיע אצל הרבי מליובאוויטש, ראו למשל: תורת מנחם יד, חלק שני, שיחת יום ב' פ' ראו, כ"ף מנחם-אב, ה'תשט"ו, עמ' 265.

[3] ראו: הרבי מליובאוויטש, אגרות קודש, כרך כ, ז'תקטז; לקו"ש חי"ד ע' 72, 73.

[4] 'וכמאמר הבעש"ט נ"ע על ה'בת קול' שמכרזת שהם הרהורי תשובה והם באים מלמעלה שאין אדם עושה מאומה', ראו: לקוטי תורה שלח מו, ב; ה"צמח צדק", אור התורה, במדבר כרך ב, הוספות, פרשת שלח, 'ועשו להם ציצית', קי. מקור דברי הבעש"ט, כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סק"א-ב ובנסמן שם.

[5] תורת מנחם כז, חלק ראשון, שיחת ליל שמחת תורה (קודם הקפות), ה'תש"כ, עמ' 81.

[6] הרבי מליובאוויטש, אגרות קודש, כרך י, ג'קעה.

[7] עד שנאמר עליו כי שכינה דיברה מגרונו. מהאמור עולה כי בזמן מתן תורה לקולו של הקב"ה לא היה הד. שכן כשנתן הקב"ה את התורה 'צפור לא צווח, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דברו, אלא העולם שותק ומחריש', (שמות רבה, כט, ט). הסיבה לכך היא שכל פרט מהבריאה שמע, הבין וקלט בעצמו את הקול אנכי ה' אלקיך. מהאמור מובן שבאורח פלא לא היה גורם שדחה את עוצמת הקול האלוקי. ראו הרבי מליובאוויטש, שם.

[8] לפעמים את ה'בת קול' שומע רק המזל. הבעל שם טוב, כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סק"א-ב ובנסמן שם.

[9] ראו מסכת חגיגה טו, א. ויקרא רבה ספי"ט.

[10] הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם ג, חלק שני, שיחת ש"פ נצבים, כ"ח אלול ה'תשי"א, עמ' 345.

[11] נוסף לכך שאינה מתגלה אצל כל ישראל, כמו ה'בת קול', לא כולם שומעים את כרוזה, ראו: שם.

[12] שיחת יום ה' פרשת עקב, כ"ף מנחם אב, ה'תשי"ד.

[13] ראו: הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם יד, חלק שני, שיחת יום ב' פ' ראו, כ"ף מנחם-אב, ה'תשט"ו, עמ' 264.

[14] לקוטי שיחות חל"ט ע' 189.

[15] המבול ארך שנה ואחד עשר יום. ב-40 הימים הראשונים ירד גשם זלעפות. במשך 150 הימים העוקבים, התרבו נחשולי המים דרך מעיינות תהום וכיסו את כדור הארץ עד לפסגות ההרים. בימים הנותרים עד היציאה מהתיבה נעצרה התרבות המים. פרשת נח ז, יז – ח, יד.

[16] לולי המבול, 'ארץ לא מטוהרה…', יחזקאל כב, כד.

[17] הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם ו, חלק שלישי, ש"פ נצבים וילך, כ"ג אלול, ה'תשי"ב, עמ' 176. כמות מים של 40 סאה לפחות היא כשיעור גוף אדם רגיל ללא ראש. 'שיעור גוף האדם (אדם רגיל, ולא מלך הבשן), ללא הראש'. ראו: עירובין מח, א; ב"ב ק, רע"ב ועוד. המעידים על הצורך של האדם להרכין ראש, להתבטל או להפוך לאַין בכניסתו למקווה.

מהי אהבה

כפי שהאסונות שהתרחשו בתשעה באב, מחטא המרגלים דרך חורבן בית המקדש, עבור לגירוש ספרד, מסמנים יום זה כמועד אפשרי לפורענות, כך ששת האירועים ההיסטוריים שהתרחשו בט"ו באב מדגישים את מעלת היום והפוטנציאל הטמון בו. ובמילים אחרות את האפשרות להשפעות חיוביות ביום זה, לתפנית אמיתית בחיים, ולכן כמובן להצלחה במציאת בני זוג וכינון זוגיות טובה. הצלחה שהיא גם בכמה היבטים הגשמת התכלית והשלמות האנושית בעולם.

על משמעות הזוגיות והזיווגים ביהדות והקשר לפרשת השבוע הרחבנו כאן (1, 2) בארוכה בדיוק בעונה הזאת בשנה שעברה. בישראליות המודרנית זכה ט"ו באב בכינוי 'חג האהבה', כנראה כתוצאה מיבוא וגיור של יום הולנטיין הנוצרי. בכל מקרה הקשר האינטואיטיבי בין מציאת בני ובנות זוג לבין אהבה הוא ברור, ומהווה הזדמנות טובה לעסוק בהכרת אחד הרגשות החשובים ביותר בחיינו – רגש האהבה.

מעניין שהלב מסמל את האהבה, אך אהבה אמיתית וארוכת טווח זקוקה להתבוננות ולימוד של הפרטים. בלעדי הכרות עם הפרטים קשה לתחזק את האהבה

מושג מעורפל ורבגוני

נדמה שאין לנו מונח נפוץ יותר בחיינו הזוכה ליותר המשגות, תיאורים ותשומת לב מהמושג אהבה. מדובר ברגש מורכב הן במאפייניו והן במושא כלפיו הוא מתבטא, שכמעט בלתי אפשרי להגדירו בצורה קולעת.

מצד אחד אהבה היא רגש דומיננטי הנדרש לקשר, כל סוג של קשר. ללא אהבה ברמה כלשהי קשה לקיים ולתחזק קשר בין האדם לבין כל דבר אחר.

מהיבט אחר אהבה מעוררת אצל כל אחד מאתנו דבר מה שונה. אצל אחדים היא מתקשרת עם עונג, רוגע ושלווה. אצל אחרים אהבה מזכירה דווקא כאב, קנאה והשתוקקות. מפורסם למשל הסיפור, המסופר בוריאציות שונות ונועד להמחיש את הגוונים השונים ברגש האהבה, על בני זוג שישבו עם בתם במסעדה. המלצר ניגש אליהם ושאל האם הם אוהבים דגים. הילדה ענתה שהיא ממש אוהבת דגים, אך כשהגיע הדג הצלוי פרצה בבכי, והסבירה שהיא אוהבת אותם בחיים…

מהיבט שלישי ישנם אינסוף מושאי אהבה. ישנה אהבה עצמית, אהבת בני זוג, אהבת הורים לילדיהם, אהבת רעים, אהבת נופים, אהבת הארץ וכן הלאה. וכמובן המקור הראשוני והעיקרי לאהבה – אהבת הבורא.

אהבה היא רגש רבגוני. הרבגוניות באהבה היא תוצאה של דרכי הביטוי של רגש זה וציפיית האוהב בעקבות אהבתו. יתר על כן האהבה מגלמת פרדוכס מובנה בין רגש ההתקרבות של האוהב למושא האהבה לבין העצמת תחושת מציאותו של האוהב במקביל להתפתחות רגש האהבה. האוהב מתקרב לאהוב משום שהוא אוהב אותו[1]. כלומר, באופן פרדוכסלי, לפחות בסוג אחד של אהבה, ככל שהאדם אוהב יותר הוא גם בדרך כלל מפתח תחושת ישות גדולה יותר.

אם לסכם, השימושים הרבים של המונח אהבה והפרדוכס שרגש זה מכיל הם ההופכים אותו למעורפל כל כך.

לעולם אינה בטהרתה

מצבים שבהם האדם הוא נטול כל יכולת לאהוב, או שהוא רק אוהב, ואינו מסוגל לעורר רגש מאזן אחר, הם מצבים קיצוניים ונדירים. בין שני הקצוות הללו, של חוסר יכולת לאהוב ועודף אהבה המובילה עד לכדי נתינה בלתי מוגבלת, ניתן למתוח ציר שרובנו ממוקמים באמצעו.

אולם השרטוט של ציר לצורך תיאור יחס רגשי במציאות הוא חד ממדי. המציאות היא יותר מורכבת. אהבה היא רגש כה דינמי ומשתנה, עד שלעיתים קרובות האהבה מהולה ברגשות אחרים. גבר הנפרד מאשתו האהובה לרגל נסיעה ארוכה, עשוי לחוש צער עמוק על הפרידה ובה בעת לשמוח, להתרגש ולאהוב את המשימה המפתיעה לקראתה הוא יוצא.

אהבה אחת היא לא רק מהולה באחרת אלא היא גם משתנה תכופות ומושפעת מכוחות אחרים בנפש. ממרחק של חודש מילואים או פעילות עסקית מתישה, אותו בעל עשוי להתגעגע לבני ביתו, לייסר עצמו על שנהג כלפיהם בקפדנות מוגזמת, נזף לעתים שלא לצורך והעמיד את עצמו ואת דאגותיו במרכז. כבר בדרך חזרה לביתו הוא נשבע לעצמו שישנה מאורחותיו, ישקיע יותר בילדיו ויפנה זמן לבת זוגו. והנה, שעות בודדות לאחר שנחת בביתו, שוב הטרדות הכלכליות השוטפות הופכות אותו לרטנן, המקשה על בני ביתו את חייהם. האהבה העצומה שבקעה ממנו, חזרה ונסתתרה תחת העלם השגרה.

אהבה ומצב רוחני

האהבה לא נוגעת רק ליחסים בין האוהב והאהוב. מופעי האהבה החיצוניים ורגש האהבה הפנימי הם ביטוי למצב הרוחני בו מצוי האדם, למודעות העצמית שהוא מפגין ולמידת עבודתו העצמית. ישנו קשר ישיר בין פעולות פשוטות המעידות על אהבה, כמו היכולת לתת, לבין היחס של הפרט אל עצמו[2].

עבודה עצמית, פנימית, היא תנאי בסיסי ביחסו של האדם אל זולתו. הזולת הוא ראי למצבו הנפשי של האדם. בשעה שאדם שונא את עצמו, הוא בדרך כלל יימצא חסר סבלנות לסביבתו. אין לו כח לטרחנות של אנשים הטורדים אותו במה שנראה בעיניו כזוטות. מאידך, כשהוא עסוק בהתבוננות לצורך תיקון עצמי, שמטרתה שיוכל לסבול את עצמו גם בזמנים שהוא נהנה מהצלחות וגם בתקופות פחות מחמיאות, גם כשדברים מסתדרים וגם בכישלונות, אזי עבודתו משפיעה גם על יכולתו לשאת את הזולת כפי שהוא, בהצלחותיו ובקשייו.

עבודת האהבה

אהבה, נתבאר עד כה, היא לא מצב סטטי. זהו רגש פעיל, המתעורר, משתנה, מתפתח וכבה. למרות שעיסוק באהבה נתפס כפחות מחייב ביחס לצרכים הבסיסיים שבמסלול המרכזי בחיי האדם, העבודה והמרוץ הכספי, וכנושא פחות קשה וחיוני בחיים, ספר הזֹהר מלמד ש'לית פולחנא כפולחנא דרחימותא'[3], אין עבודה כעבודת האהבה. בעיני רבים אהבה נתפסת כתכונה ספונטנית, הקיימת או שאינה קיימת. הפרט הוא אוהב או שאינו אוהב. בדעה הרווחת אדם אינו יכול ללמד את עצמו לאהוב.

הזהר מלמד כי תפיסה זו אינה נכונה. אהבה היא תוצאה של בחירה עצמית. ללמוד לאהוב היא אולי המלאכה הקשה והנשגבת ביותר הניצבת בפני האדם, והיא משפיעה על כל המסלולים בחייו.

מאחר ואהבה קשורה במצב רוחני, היא שייכת ברובה לעבודתו האישית של האדם. האהבה כדברי הזֹהר היא תוצאה של עבודה. כשאחד מבני הזוג מחליט להיפרד מהאחר בטענה שהוא לא אוהב מספיק, מוצנעת באמירה הזאת העדות כי בני הזוג לא עבדו ככל הדרוש על מנת לעורר את האהבה.

מרכזיות רגש האהבה במכלול הקשרים שאנו מקיימים, לרבות הקשר עם האלוקי, וכוחו לעורר לפעולה, הם המחייבים את היחיד להכיר רגש זה וללמוד לעוררו ולכוונו בצורה מועילה. באמצעות הלימוד מופשט רגש האהבה מהמשיכה האינסטינקטיבית לתענוג ומתעלה לדרגה גבוהה יותר.

בשל חשיבות האהבה, עוסקת ספרות החסידות באריכות ברגש זה ומתארת סוגים שונים וכמה מדרגות של אהבה בכלל ואהבה לבורא בפרט. הלימוד של הדרגות השונות באהבה בהכרח יהפוך אותנו לאנשים אוהבים יותר. אוהבים את מציאות חיינו ומכאן גם את מקורה.

1. ראו ספר הערכים חב"ד ע' אהבה, חלק א' ע' רכב.

2. המצוות מתחלקות בהכללה לשני סוגים – מצוות שבין אדם לחברו, ומצוות שבין אדם למקום. מצוות האהבה אינה רק עיקר המצוות שבין אדם לחברו אלא גם העיקר במצוות שבין האדם למקום, ראו בתניא, לקוטי אמרים, פרק לב; ה"צמח צדק", דרך מצותיך, ספר המצות, איסור שנאת ישראל ומצות אהבת ישראל ובעוד מקומות.

3. ראו זֹהר ח"ב נה, ב; ח"ג רסז, א.

'זוגות מעורבים' – ביקורת סרט שלא ראיתי

אין דבר קשה יותר מאשר להתאים בין בני זוג. מלאכת השידוכים היא כה נשגבת וקשה, עד, שעל פי המדרש, היא נתונה ישירות בידיו של הקב"ה.

'אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו' . והזיווג הזה, שנקבע על-פי מעשי האדם, 'קשה כקריעת ים סוף'. או ש'ארבעים יום קודם יצירת הולד, יוצאת 'בת קול', ומכריזה כי בת פלוני לפלוני'

המדרש מספר על מטרוניתא, גברת נכבדה אחת, ששאלה את רבי יוסי בן חלפתא, אחד מגדולי תלמידיו של רבי עקיבא ורבו של רבי יהודה הנשיא: כמה ימים ברא הקב"ה את עולמו? אמר לה: לשישה ימים. אמרה לו: ומאותה שעה ועד עכשיו מה הוא עושה? אמר לה: יושב ומזווג זיווגים, בתו של פלוני לפלוני.

אמרה לו: וזוהי אומנותו? אף אני יכולה לעשות כן. כמה עבדים וכמה שפחות יש לי, ובשעה קלה אחת אני יכולה לזווגם. אמר לה: אם קלה היא בעיניך, קשה היא לפני הקב"ה כקריעת ים-סוף. הניחה רבי יוסי בן חלפתא והלך לו.

מה עשתה? נטלה אלף עבדים ואלף שפחות, והעמידה אותם שורות שורות ואמרה: פלוני יינשא לפלונית ופלונית תינשא לפלוני, וזיווגה אותם בלילה אחד. למחרת באו לפניה רבים מן הזוגות, זה ראשו פצוע, זה עינו שמוטה, זה זרועו פורקה, זה רגלו שבורה. אמרה להם: מה לכם? זה אמר איני רוצה בזו, וזו אמרה, אינה רוצה בזה. מיד שלחה והביאה לרבי יוסי בן חלפתא ואמרה לו: רבי, אמת תורתכם[1].

השגחה פרטית וזוגיות

השאלה האם ההתאמה של בני זוג היא תוצאה של דבר קבוע מראש או דבר הניתן להשפעה מוקדמת כתוצאה ממעשי האדם, היא קריטית לא רק כמסד של ידע תיאורטי, אלא בעיקר כגורם המעצב את אופי הזוגיות. כך למשל, במצבים מסוימים, כשבני הזוג סבורים כי הם חולקים את חייהם עם המיועד להם משבעת ימי בראשית, הרי שהם יתייחסו אל כל בעיה או סכסוך הפורץ ביניהם כאל 'תקלה זמנית' המחויבת בפתרון, תוך שמירה על המסגרת הזוגית. ההשלמה וההתגברות על כעסים איננה בגדר המלצה בלבד התלויה במצב רוח, אלא הכרח קיומי. מנגד, סברה לפיה כל בן זוג עשוי להתאים מבחינה תיאורטית כדי להשיג שותפות ושלמות, עלולה לדחוק לפרוד או להמעטת ערך שותפות אחת לטובת אחרת.

פעילות לט"ו באב?

ומדוע הפתיחה הארוכה הזאת על מעורבות הבורא בשידוכים, והערך של אמונה בהשגחה פרטית בחיים הזוגיים? בליל ט"ו באב אמור להגיע אלינו ליישוב במאי בשם יורם שפר, שצילם באחרונה סרט על זוגות מעורבים, כלומר דתיים וחילוניים להגדרתו. לסרט הוא קרא בשם המקומם: 'עד שא-לוהים יפריד בינינו'.

אולי אני קצת נוקדני בעניין, אך למרות שאני ואשתי מתאימים לכאורה לקהל היעד, כנראה לא אלך לצפות בהקרנת הסרט, מכמה טעמים, שכולם נוגעים בשם הסרט:

הראשון והעיקרי שבהם הוא כי אפשר היה למצוא שם פחות פרובוקטיבי מזה. לייחס לקב"ה את מסר הפרוד, כאשר היהדות מדגישה כל העת ובכל המקורות את מסר האחדות ושמירה על שלום הבית בכל מחיר ובכל אמצעי, נראה לי מטעה וקשה לעיכול. בקלות היה אפשר למצוא שם בעל מסר המבליט את ההצלחות של זוגות לכאורה מעורבים ולא את הסיכוי שלהם להיפרד.

שנית, השם מחביא הנחת יסוד מסולפת לפיה החילוניות היא הדרך הנכונה לחיות חיים זוגיים. ולכאורה הכנסת הקב"ה על ידי המאמינים בדרך כלשהי לזוגיות, היא המקור העיקרי לפרוד. מצטער להרוס את המסיבה אבל העובדות מצביעות על למעלה מ-30 אחוזי גירושים בישראל, שרובם במגזר החילוני ובמקומות בהם השמרנות והמחויבות בין בני זוג מהווים מונחים מיושנים ולא רלוונטיים. מה עוד שבסקרים בינלאומיים אחוזי הגירושים הולכים וגדלים ככל שתושבי המדינה הם בעלי אופי חילוני יותר.

שניים שהופכים לאחד

שלישית, יחסים זוגיים טובים הם כאלה שיש בהם השפעה מתמדת בין בני הזוג. הזוגיות היא לא שותפות בין שני גופים זרים הנותרים זרים, אלא הפיכה של השניים לאחד. לעולם בן הזוג או בת הזוג הדתיים ינסו לשכנע את בני זוגם ולהפך. השכנוע הזה מתרחש לא רק כשאחד מבני הזוג הוא דתי, אלא בכל היבט של החיים. לכן ההגדרות של בני הזוג כדתי או כלא דתי הן תמיד נזילות וזמניות.

רביעית, דיון מעמיק ויסודי בסוגיה מחייב לבצע הפרדה בין זוגיות שבתוכה מתנהלים תהליכי חזרה בתשובה של אחד מבני הזוג בתוך חיי הנישואין, לבין בחירה מוקדמת של בן או בת זוג דתיים להתחתן עם בן או בת זוג שאינם נאמנים לחיי תורה ומצוות. כשבת זוג דתייה מבכרת להתחתן עם שאינו דתי היא לא בהכרח מצביעה על פגם עמוק ויסודי באמונתה ובדתיותה, אך היא בהכרח מצביעה על נכונותה לוויתורים בכל תחומי החיים, מהשבת ועד חינוך הילדים. ויתורים שכאלה אינם מתכון לפרוד, אלה הסכמות ראשוניות של בני הזוג טרם הכניסה לחופה. הדברים נכונים בוודאי גם כשבן זוג שאינו דתי מעדיף להתחתן עם דתייה, ובכך הוא מסכים לוותר ולהתפשר על חלק ממנהגיו. המפגש בין דתיות לחילוניות, כשהוא מוסכם מראש, הוא מקור להשלמה, פשרה וותרנות ולא לפירוד ומחלוקת.

לגבי החוזר בתשובה, הדברים פשוטים יותר. היא או הוא לעולם לא יראו עצמם כזוג מעורב, כי אם זוג בתהליך, שאחד מתקדם בו קצת יותר והאחר קצת פחות. יש שיבקרו זווית ראיה שכזו וימצאו בה חוסר יכולת לקבלה של האחר כפי שהוא, ללא רצון לשנותו. אולם בהשקפה שבה בני הזוג מהווים יחד שלמות אחת, ובהנחה שהחזרה בתשובה היא תהליך פנימי ועמוק המשפיע על כל תחומי החיים, אין אפשרות אמיתית שבן הזוג החוזר בתשובה יחריג מתהליך זה את בן או בת זוגו.

סכר אדוריים מלא במים וכמובן כרמים, בהן היו חולות בנות ישראל בט"ו באב

ואחרון, סרט, כמו כל אמצעי תקשורת, אינו יכול להציג נקודת מבט ניטרלית. תמיד העריכה, הבחירה וההשמטה של חומרים מסוימים על פני אחרים, אופני הפרשנות, יקפלו בתוכם העדפה ערכית מסוימת. אם הסרט נועד לקדם את האמונה בזוגיות כערך מקודש ולהציע פתרונות למוקשים אפשריים בין בני זוג, הרי הוא מבורך וראוי לצפייה. אך אם, כפי שמעיד שמו, הוא נועד להתסיס, לפוצץ מוקשים במקום לטפל בהם, להצביע על בעיות במקום על פתרונות, עדיף להתנזר ממנו, בוודאי ביום כל כך חשוב למסגרת הזוגית, שלא היו לנו ימים טובים שכמוהו.

[1] ויקרא רבה ס"ח, א. על הקב"ה המזווג זיווגים, ראו: הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם יא, חלק שני, שיחת ש"פ תזריע, פרשת החודש, ה'תשי"ד, עמ' 173.

השמחה של החורבן

ישראל מתדרדרת כלכלית, האבטלה גואה, מפעלים קורסים, הקבינט מתכנס לטכס עצה. אחד היועצים קם ומכריז, חברים כדאי לאמץ את המודל הגרמני והמודל היפני.

נכריז מלחמה על ארה"ב. עם התבוסה והכיבוש האמריקאי, יגיע גם הסיוע לצמיחה מהירה. כמה שנים נוספות יידרשו ולבסוף נהפוך לכלכלה חזקה.

השריד מבית המקדש במבט מרוחק

חברי הקבינט גלגלו בהתלהבות את הרעיון החדשני, עד שאחד מהם שאל נוגות, 'ומה נעשה אם ננצח?!'

תשעה באב, כמו חודש אב כולו, עמוס סתירות פנימיות ומתחים מובנים.

אחת הסתירות המשמעותיות ביותר היא השמחה שהתעוררה בזמן שריפת בית המקדש. דווקא בשעת מנחה, כאשר החל בית המקדש לעלות באש[1] החלו ישראל לומר זמירות 'ושמחו שמחה גדולה וקיבלו נחמה'[2].

מקרצפים את הבית

גם היום נוהגים ברוב הקהילות בדרך מוזרה שכזו. מצד אחד בליל תשעה באב יושבים בחושך, על הרצפה ואומרים קינות. בשחרית אפילו לא מתעטפים בטלית ולא מניחים תפילין, משום שהתפילין נקראים גם פאר, וביום זה ניטלה תפארתנו. מצד שני, בשיא היום, בשעת מנחה, קמים מהישיבה על הקרקע, מנערים את הבגדים, אומרים דברי נחמה, ויש גם המקפידים לנקות ולקרצף את הבית, לקראת המשיח, מושיען של ישראל, שאמור להיוולד לאחר חצות היום בתשעה באב[3]. אפילו תחנון לא אומרים ביום זה, הנקרא מועד.

מהנמוך ביותר לגבוה ביותר

המסר הראשון והמוכר שאפשר לדלות מן הבדיחה, וכמובן מהסתירה שמתקיימת בתשעה באב הוא כי מהמקום הנמוך ביותר מטפסים לגובה הרב ביותר. ההצלחה הרבה מתקיימת כאשר מתגברים על משבר, כשמתמודדים עם ניסיון. דווקא במקרים כאלה משיגים התעלות גשמית ורוחנית. גרמניה ויפן השתקמו והפכו למשקים כלכליים מפוארים לאחר שכמעט חרבו במלחמת העולם השנייה. להבדיל, במישור האישי הדברים נכונים גם כן. מעט מאוד הצלחות ותובנות כבירות, משיג מי שחי חיים שלווים ונינוחים. לעומתו מי שירד לתחתית השאול, יודע להעריך את הצמיחה, את הטוב וההתעלות, ולהפיק מהם יותר.

מסר זה בולט גם בכך שחודש אב מכנס בתוכו את ט'באב ובה בעת את ט"ו באב, חג השידוכים, עליו נאמר כי 'לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב'[4]. ממועד המסמן את הצרה, הקושי והמשבר, עוברים ליום טוב המסמן את הצמיחה וההמשכיות. ולא זו בלבד, אלא שתשעה באב עצמו, עתיד להיהפך ליום טוב, יום של ששון ושמחה[5].

שמחה של אין יותר מה להפסיד

ישנו מסר נוסף המתחבא במתח הבלתי נתפס בין חורבן לשמחה. השמחה היא לא רק על כך שמהשפל יש סיכוי לצמוח גבוה יותר. בחורבן עצמו קיימת מידה של ביטחון, של הכרה בכך שיש ממנו תקומה והוא נועד לעבר תכלית מסוימת. שהוא עצמו חלק מדרכו של הטוב להיטיב.

קינות ובכיות בערב ט' באב. למחרת בצהריים כבר מעבירים את הזמן בקניות, ניקיונות והכנות

בשבת שמעתי סיפור מפיו של חבר שנזדמן לתפילת ערבית זריזה שארגנה קבוצת חיילים בשיא מלחמת לבנון השנייה. פתאום, ללא כל התרעה מוקדמת, בתוך המלחמה, הזוועות והקורבנות, מצאו עצמם המתפללים מתחילים לרקוד, לשמוח ולשיר. שמחה אמיתית, פנימית, כזו שמכיר רק מי שהגיע למצב שאין לו עוד מה להפסיד, ומעתה, כשהוא פורס ידיו אל על, הוא משוכנע שתהיה לו תקומה.

זו לא הייתה שמחה של פריקת עול או של הישג כביר. זו הייתה שמחה של הכרה בחורבן כחלק מהטוב. החורבן הוא צדו החיצוני, המוכיח ומתרה, של שורש פנימי וטוב. שורש עמוק המבקש לגלות מידה של רחמים. השמחה בחורבן היא על הידיעה כי לכל ארוע חיצוני יש מהות פנימית נסתרת. לחורבן הפיזי יש כוונה מטפיזית. חודש אב, שכשמו מלמד על מידת הרחמים[6], הוא גם חודש המקפל בתוכו את כל תהליכי העבודה העצמית[7]. את הצעידה מן המיצר אל המרחב. מן הקושי אל השמחה ויותר מכל את הערכת הקושי כחלק מהרצון האלוקי בעולם.

מסופר על הבעל שם טוב שפעל פעם לטובת אדם מסוים, שלא ממש הגיע לו. כסוג של עונש יצאה בת קול וקראה כנגדו שבכך הוא איבד את חיי העולם הבא. בשומעו דברים אלה, נמלא הבעל שם טוב שמחה. עתה, אמר, אוכל לעבוד באמת את הקב"ה מבלי לצפות לכל תמורה. הבשורה השלילית היוותה עבורו מקפצה להכיר טוב יותר את משמעות החיים ואת הנוכחות האלוקית בהם.

לעתים כשדוחקים אותנו לפינה, שם אנחנו מגלים את נקודת העצמיות שלנו, המאפשרת לנו שחרור ושמחה, ושם, כלשון הבדיחה, אולי ננצח.

תוספת: כאן אפשר לקרוא על הרלוונטיות של בית המקדש לזמננו; כאן וכאן אפשר לקרוא  על הצום ומשמעותו.

[1] תענית כט, ב. לכן יש דעה בגמרא שהיו צריכים לקבוע את הצום ב'עשירי', מפני שרובו של היכל בו נשרף.

[2] 'ותירצו בתחילה התחילו האויבים להרוג את בני ישראל ואז חשבו ישראל שלא תהיה תקומה למפלתם, ויכלו חס ושלום בחרב האויבים. ובראותם שהציתו אש בהיכל לעת ערב שהוא זמן המנחה, אז אמרו מזמור ושמחו שמחה גדולה וקיבלו נחמה, כי אם חס ושלום לא היה הקב"ה משליך חמתו על העצים ועל האבנים, לא היתה תקומה לשונאי ישראל, וכמשז"ל כלה את חמתו ויצת אש בציון כו'. על תהלים עט, א, איכ"ר פ"ד, יד. מדרש תהלים על הפסוק. יל"ש תהלים רמז תתכד וראו רש"י ד"ה איסתייעא – קידושין לא ב.

[3] איכ"ר פ"א, נא.

[4] תענית כו, ב.

[5] סיום מסכת תענית. על הטוב שבחודש אב אנו למדים גם מכך שבראש חודש אב הסתלק אהרון הכהן, שביטא בחייו את הקשר והשלום בין העליונים והתחתונים, ומכך שבחמישה בחודש הסתלק האר"י הקדוש. על פי תורת הקבלה והחסידות ויום פטירתם של צדיקים הוא יום שבו תורתם והמסר העיקרי שקידמו בחייהם מתפשט ומתעצם, יותר מבכל הזדמנות אחרת.

[6] ניתן ללמוד זאת גם מכך שעל פי הזוהר, סדר אותיות מלמטה למעלה הוא דינים וגבורות, כמו חודש ת-ש-רי. לעומת זאת חודש אב שסדרו מלמעלה למטה, א', ב', הוא רחמים. ראו בשערי המועדים, חודש מנחם אב, לקט ביאורים ואמרות קודש מהרבי מליובאוויטש, עמ' יט.

[7] מזלו של החודש הוא אריה (אלול, ראש השנה, יום הכיפורים והושענא רבה), המבטאים את כל תהליכי התשובה שבחודש. ראו שערי מועדים, שם, עמ' מא.

על הבדיחה מגיע קרדיט לרב ג'ייקובסון.

'לא פחות ממהפכה קופרניקאית' – על תרומת האר"י ליהדות

'לא פחות ממהפכה קופרניקאית חולל האר"י הקדוש ביהדות', כך נוהג היה לומר פרופ' שלמה גיורא שהם, המנחה שלי בתקופת לימודיי באוניברסיטת תל-אביב.

הכינוי 'מהפכה קופרניקאית' מיוחס בדרך כלל לניסוח חדש של תיאוריה, עמדה או רעיון המאפשרים לנו לראות היבטים במציאות באופן חדש והפוך מהקודם. מהפכה קופרניקאית מתרחשת כאשר גוף ידע שלם שהיה ברשות האנושות נתגלה כלא נכון או לא מדויק.

כדור הארץ והשמש - התשובה לשאלה מי במרכז השפיעה רבות על היחסים החברתיים

השמש וכדור הארץ

קופרניקוס היה מדען פולני שחי בתקופת הרנסנס. עד לתקופתו רווחה הדעה כי כדור הארץ ניצב במרכז, והשמש ומערכת הכוכבים נעים סביבו. לתפיסה אסטרונומית זו היו השלכות חברתיות עצומות, ובעיקר על היחסים בין האדם לא-ל. קופרניקוס השמיט את ההנחה הגאוצנטרית כי מרכז הארץ הוא מרכז היקום, והציע כי כל כוכבי הלכת, לרבות כדור הארץ, נעים סביב השמש.

בכינוי מפעלו של האר"י 'מהפכה קופרניקאית' פרופ' שוהם רצה לטעון כי האר"י לא הוסיף הבנות או גילויים חדשים לעולם הידע היהודי, כי אם יצר מהפכה פרדיגמטית. בדומה לתיאור של תומאס קון את מבנה המהפכות המדעיות, שוהם התכוון לכך כי תפיסת הבורא ביהדות וההבנה שלנו את היהדות, לפני זמנו של האר"י אינה דומה, ולא יכולה להיות דומה, לזו שלאחר האר"י.

טיב המהפכה

האר"י, רבי יצחק לוריא בן שלמה, הסתלק בגיל 38, לפני קצת פחות מחמש מאות שנה. סך הכל שנתיים קודם לכן עלה ממצרים, התיישב בצפת ולימד את תורתו למספר מצומצם יחסית של תלמידים. במשך השנתיים האלה, הצליח האר"י, על-פי פרופ' שוהם, לשזור מערכת תיאורטית ומושגית ששינתה את פני היהדות.

פרופ' שוהם מציג דעה רווחת במחקר וגם בקרב זרמים יהודיים מאמינים, אולם לפי בעל התניא הוא טועה בעניין זה. תרומתו של האר"י ליהדות היא עצומה, אך בשום מקרה אין מדובר במהפכה קופרניקאית.

סוד הצמצום

החידוש המרכזי בתפיסתו הקבלית של האר"י, הוא כי כדי לברוא את העולמות הקב"ה נדרש כביכול לצמצם את עצמו, על מנת שיוותר חלל בו ייבראו ויתגלו העולמות. האור האלוקי, אור אין סוף, היה צריך לכאורה להסתלק על מנת שהעולם יתהווה.

כולם מתלוננים על הקור (בקיץ יותר מבחורף), וכולם מספרים על חוויה מיוחדת. אם אתם באזור אל תוותרו על טבילה במקוה האר"י

המוטיב המהפכני שעשוי להתגלות בתפיסה זו הוא כי לא ניתן עוד לראות בעולם מערכת אלוקית מושלמת. הנושא אמנם זקוק לביאורים ארוכים אך כאן נסתפק במסקנה כי בקריאה כזאת של כתבי האר"י, העולם אינו מושלם ולכל אדם יש חלק בתהליך תיקון העולם לעבר שלמותו וגאולתו.

רוממות הבורא

ההסתר האלוקי בעולם שכנע רבים להבין את מושג הצמצום כפשוטו, כפי עמדתו של פרופ' שוהם[i], ולכן גם, על-פי אדמו"ר הזקן, לטעות בהבנת הבורא והבריאה[ii]. המחשבה הנפוצה בעקבות קריאה כזו של תורת האר"י היא כי הקב"ה כביכול באמת צמצם, סילק עצמו כדי לאפשר את קיום העולם, ולכן הוא לא נמצא בעולמנו, כי אם רק משגיח עליו מלמעלה.

תפיסת צמצום זו הופכת את הבורא לא-ל טרנסנדנטי, המצוי מחוץ לעולמות, כמו מלך היושב בהיכלו ומסתכל מחוץ להיכל. למרות שהשגחתו היא גם על הארץ הוא אינו נמצא כאן ממש. תפיסת עולם זו, במבט ראשון מרוממת את הקב"ה מעל לברואים הגשמיים, המצויים במקומות הנמוכים ביותר בעולמנו.

תפיסת הצמצום הנכונה

אדמו"ר הזקן מלמד בספר התניא[iii] כי תפיסת הצמצום הנכונה היא כמובן זו הרואה בצמצום הסתר פנים, מעשה אלוקי המסתיר את כוח הבורא מהנבראים והעולם. הצמצום אינו משנה באמת את הארת האור האלוקי בחלל העולם.

ישנם כמה טיעונים לדחיית תפיסת הצמצום כפשוטו. הטיעון הראשון שמונה בעל התניא הוא שהבורא אינו גוף ולא ניתן לייחס לו תכונות של גוף בעל נפח ומשקל[iv]. צמצום של חומר מתקיים כשדבר בעל נפח מסוים מצמצם מנפחו. אולם לא ניתן לייחס לקב"ה צמצום שכזה משום שלא ניתן לייחס לו תכונות חומריות, כפי שלא ניתן להגביל את האינסופי. כל ניסיון ליחס לקב"ה מבנה גופני כלשהו היכול להצטמצם ולהתרחב מנוגד לעיקרי האמונה היהודית.

שנית, הסוברים שהצמצום הוא כפשוטו, לפחות מקרב המאמינים, אינם טוענים שאין השגחה פרטית. לשיטתם הקב"ה משגיח על העולם. אולם כאן, על-פי בעל התניא, מוכחת טעותם. על מנת שהשגחתו של הבורא תתקיים, הבורא חייב להיות כל יודע. שכן אם הוא אינו יודע דבר מסוים, אזי הבריאה כמו יוצרת בו ריבוי והוספה.

אם הקב"ה צריך 'ללמוד' אודות דבר חדש אזי אותו דבר שהוא למד ולא ידע קודם לכאורה, הוסיף על מהותו. במידה שידיעת העולם אינה יוצרת בבורא ריבוי והוספה, אזי אין מנוס מלהסיק כי הקב"ה והדבר הידוע זה דבר אחד, ואותה אחדות היא המקנה משמעות להשגחה הפרטית.

אם הבורא לא נמצא בכל מקום אזי הוא אינו יודע כל, ולכן אינו יכול לקיים השגחה פרטית מלאה. לעומת זאת אם הבורא והדבר הידוע הם דבר אחד, אזי בכל מקום שבו נמצא הידוע נמצא גם היודע. מסיבה זו הקב"ה נקרא במדרשים שונים 'המקום'.

המשמעות

המשמעויות העולות מהתפיסות השונות לגבי הערכת הצמצום האלוקי הן בעלות ערך רב לחיי המאמינים. במידה והצמצום הוא כפשוטו, אזי האדם נתון לבחינה מתמדת של מלך מלכי המלכים. אולם הוא מציאות עצמאית מהמלך. הוא נדרש להשביע את רצונו בסדרת מצוות ומעשים, ומעבר להם הוא יכול לנהוג כרצונו. על-פי תפיסת צמצום זו, תרי"ג המצוות הם סדרה של היתרים ואיסורים שאינם אמורים להוביל לתודעה מתמדת, והם אינם פילוסופית חיים. האדם צריך לנהוג כשורה בחייו ומעבר לכך הוא פנוי לנפשו.

לעומת זאת אם אין מקום פנוי מהאלוקי, כל מה שהאדם עושה הוא בהקשר הזה. משימת האדם היא להסיר את ההסתר והעלם, ובכך לזהות את מקורו האלוקי. לזהות כי האינטרס העצמי הוא גם האינטרס האלוקי.

תרומת האר"י

קבר האר"י בצפת, בהזדמנות קרובה נעסוק בנושא 'החם' - השתטחות על קברי צדיקים

האר"י הסתלק ביום ה' מנחם אב (יום שישי הקרוב). הוא נתפס בגישה העממית כמלומד בנסים. בפועל שמו נודע למרחקים כגאון עצום, בקי בנגלה ובנסתר, תלמיד וחבר של רבנים ידועי שם וביניהם: הרדב"ז, ר' בצלאל אשכנזי והרמ"ק.

ספרים וחוקרים שונים עמלים כדי לפענח את סוד קסמה של הקבלה הלוריאנית וכיצד זאת התפשטה בזמן קצר יחסית והתקבלה בקרב קהילות יהודיות רבות.

החסידות מייחסת חשיבות עצומה לגילויו של האר"י, ולכן גם להנהגותיו. האר"י הוריד אור חדש לעולם, הוא סיפק מערכת מושגית חדשה שבאמצעותה ניתן להבין טוב יותר את מבנה ותכלית הבריאה ואת התהליך הכללי בו הוא מתקיים. יחד עם זאת הפרדיגמה שהציע, וחלחלה במהירות ברוב הקהילות היהודיות, לא סותרת ומחליפה את קודמותיה. היא מוסיפה עליהם הבנה וידע. האר"י לא יצר מהפכה במובן של שלילת כל מה שהיה קודם, כי אם תרם לרציפות, גילוי והתפתחות.

[i] בספר עץ חיים מובאים דברי האר"י: 'דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים, היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות. ולא היה שום מקום פנוי בבחינת אויר ריקני וחלל, אלא הכל היה ממולא מן אור אין סוף פשוט ההוא. ולא היה לו בחינת ראש ולא בחינת סוף אלא הכל היה אור אחד פשוט שוה בהשואה אחת, והוא הנקרא אור אין סוף.. וכאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים להוציא לאור שלימות פעולותיו ושמותיו וכינוייו, אשר זאת היתה סיבה לבריאת העולמות. הנה אז צמצם את עצמו אין סוף בנקודה האמצעית אשר בו באמצע אורו ממש, וצמצם האור ההוא ונתרחק אל צדדי סביבות הנקודה האמצעית, ואז נשאר מקום פנוי וחלל ריקני מנקודה האמצעית ממש', היכל א"ק שער א ענף ד.

[ii] מחלוקת נוספת שמעוררת תורת האר"י, היא לא רק אם הצמצום הוא כפשוטו או שאינו כפשוטו, אלא אם הצמצום הוא רק באור האלוקי, או גם במאור, המקור לאור. הרבי מליובאוויטש פורס ארבע שיטות בעניין המחלוקת: השיטה הראשונה לפיה הצמצום הוא כפשוטו וגם בעצמותו. השיטה השנייה היא שהצמצום כפשוטו אבל רק באור. על-פי השיטה השלישית הצמצום הוא לא כפשוטו אבל גם במאור.  על-פי השיטה הרביעית הצמצום הוא לא כפשוטו ורק באור. ראו: אגרות קודש, כרך א, יא.

[iii] ראו שער היחוד והאמונה, פרק ז.

[iv] הקב"ה אינו 'ממקרי הגוף', בלשונו של אדמו"ר הזקן המביא מי"ג העיקרים. שם נאמר כי הקב"ה אינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף. כלומר שום תואר חומרי אינו מתאים לו.

ר' נקש, אל תקנה את בית"ר ירושלים

ידוע כי ישנו קשר שורשי ועמוק בין אוהדי ושחקני כדורגל לבין מסורת ישראל. אולי זה היחס בין מזרחיות למסורתיות, ואולי זו אמונה תמימה שמתחזקת בשל אופן תפיסת הבורא על ידי אוהדי ושדרי הכדורגל. בכל מקרה, ולו בשל הקשר בין המעורבים בענף הכדורגל לבין המסורת, כל מי שיזעק כי כדורגל מנוגד לרוח היהדות מאיים על הקשר הזה וממילא מפגין ליקוי בהבנת המסורתיות והתאמתה לחיים המודרניים. מעבר לכך כדורגל הוא ספורט מודרני, מהנה הדורש יכולות גבוהות ואימון אינטנסיבי.

ר' יניב נקש רק בן 35. הרעיון לרכישת בית"ר עלה, לפי פרסומים, בעקבות הצעה של שמואל פלאטו שרון

ובכל זאת, גם אם נשתדל לא להיקלע לצדקנות מיותרת, רכישת בית"ר ירושלים על ידי חסיד הרבי מליובאוויטש מפלורידה, מחייבת לא רק התייחסות אלא גם ספק קריאה, ספק בקשה, ספק עצה: ר' יניב נקש, אל תקנה את בית"ר ירושלים. וזאת מכמה טעמים:

אם המניע בקניית הקבוצה הוא כלכלי – ידוע שקבוצות כדורגל בישראל אינן מהוות השקעה רווחית מי יודע מה. בטוח שבמאמץ קל תמצא אפיקי השקעה טובים יותר.

אם המניע הוא פרסומי – תראה מה קרה לבעלים הקודמים. כל מי שהתנסה, יכול לגלות כי התקשורת מרוממת אך גם מטיחה חזרה באדמה, ובעוצמה.

אם המניע הוא אהבה אמיתית לכדורגל, זה כבר משהו אחר. ובכל זאת למה צריך לרכוש קבוצה, אם אפשר להסתפק במסך 44 אינצ'. ואם אתה אוהד כל כך שרוף של בית"ר ירושלים דווקא, אז אפשר להסתפק בתרומה, חד פעמית או קבועה.

ולבסוף והחשוב ביותר, אם המניע הוא הפצת יהדות ומניעת חילול שבת של האוהדים והשחקנים, כפי שניתן היה להבין מהפרסומים השונים, אז נדמה שניתן להעלות כמה טיעונים לכך שהשיקול מוטעה.

ראשית יש מקומות טובים יותר להשקיע בהם מיליוני דולרים על מנת להשפיע על המונים להתקרב למחשבת היהדות. שכן בסופו של דבר מניעת חילול שבת בהיבט אחד וצר, של אי השתתפות או צפייה במשחק כדורגל, אין משמעותה כמו קידום תפיסת העולם היהודית ופתיחת ארון הספרים היהודי לקהל הרחב.  

שנית, איני יכול לדבר בשם חב"ד אבל לא נראה לי שקניית קבוצת כדורגל מרימה את קרנה של החסידות. רעיון יסודי שבוטא שוב ושוב על ידי הרבי מליובאוויטש הוא שיש לקרב את האנשים לתורה וליהדות ולא את התורה והיהדות לאנשים. משחק כדורגל איננו פעילות מגונה, אבל בכל זאת מדובר במשחק, גם אם מהנה למדי, שסביבו מכרכרים אינספור עסקנים, דוגמניות, מאדירי הגוף על פני הרוח למיניהם וכהנה חובבי פרסום. קניית קבוצת כדורגל משמעה לא רק השקעה באסטרטגיית הכדורגל ובפעילות ספורטיבית אלא מעורבות בלתי פוסקת והשתייכות למעגל חיים של יפים ויפות, דוגמנים ודוגמניות, סלבריטאים ומלחכי פנכה.

הכדורגל בן זמננו מציב עבור בני הנוער אידיאל. האידיאל המדובר אינו זה של השקעה, התמדה, מאמץ, הישגיות וספורטיביות, כפי שבאמת נדרש משחקן כדורגל, אלא של חיפוש אחר הדרך הקצרה לפרסום, עושר וסטטוס חברתי. התעשייה סביב קבוצות כדורגל כיום הם אמצעי לשמרנות וקיבעון מחשבתי. הם מקבעים את האוהד בתוך מערכת חיים מעגלית המונעת ממנו לחשוב בצורה עצמאית ולהשיג לעצמו חירות פנימית. הענף והסיקור התקשורתי שלו מטפחים את האידיאל הראשון במעלה בעידן בן זמננו – אני מוכר משמע אני קיים. ואין לך דבר המרוחק יותר מתורת החסידות מאשר דפוס מחשבה והתנהגות זה. בשל כך נראה כי נוכחות קבועה של חסידי הרבי מליובאוויטש ומלוויהם במשחקי בית"ר ירושלים, תיצור לבטח זילות של החסידות ולא האדרתה.

שלישית, כמופנה בפתיחה, דובר כאן לא מזמן על תפיסת הבורא בכדורגל בכלל ובמונדיאל בפרט. על דברים אלה ניתן להוסיף כי החיוב לא לשחק בשבת יוצר מעין מנגנון של תפיסת היהדות כמערכת של ציווים וחובות. אם הא-ל הוא טרנסנדנטי, מספיק לקיים את מצוותיו, ואז ניתן לעשות כל מה שרוצים. הבורא אינו מקיף וממלא את כל ההויה. הוא רק דורש מאיתנו לסמן וי, נניח על שמירת שבת, ואפשר להמשיך הלאה. מילאנו את חלקנו ביחסים המשותפים, ועד המצווה הבאה אנו פנויים לנפשנו. כשקונים קבוצת כדורגל אז היהדות היא לא עוד מערכת פילוסופית ומעשית המקיפה את כל תחומי החיים, אלא תחום ידע מוגבל שאינו מתנגש עם תחומים אחרים, כל עוד מבצעים את הוראותיה.

ואחרון, כשקונים קבוצה אחת זה מתכון בטוח לכך שמעתה יהיו לך אינספור שונאים ומתנגדים – כל אוהדי הקבוצות האחרות כמובן. וכפי שההיסטוריה מוכיחה, גם זמן לא רב יעבור עד שאוהדי בית"ר עצמם יסתובבו נגדך.

לכן ספק קריאה, ספק בקשה, ספק עצה, אל תקנה את בית"ר ירושלים.

גוף ונפש לאחר המוות: חיבוט הקבר וכף הקלע

ידועה האימרה כי האדם הופך רליגיוזי מרגע שהוא מכיר או מתבונן במוות. בדרך כלל כי קשה לו לקבל את סופו כרקב באדמה.

המוות הוא אחד המעצבים החשובים ביותר של החיים. הפילוסופיה של המוות, תפיסת החיים לאחר המוות, הערכת התהליכים העוברים על הגוף והנשמה, האמונה או העדר האמונה בנצחיות הנשמה – כל אלה מתווים לחיים דפוסי התנהגות ואמות מידה מוסריות.

ספרות הקבלה והחסידות מציגה שני מושגים בסיסיים, חיבוט הקבר וכף הקלע, העוסקים, באופן עקרוני, בקורות הגוף והנפש לאחר המוות. בעוד המונח כף הקלע מתייחס בעיקר למסלול שעוברת הנפש לאחר הפטירה, חיבוט הקבר מתאר את היחסים בין הנפש לגוף או נכון יותר את תהליך ההיפרדות של הנפש מהגוף תוך התמקדות בתהליכים המתרחשים בגוף.

כנראה בשל שמותיהם הייחודיים, שני המושגים, חיבוט הקבר וכף הקלע, מעוררים בקרב הציבור הרחב סקרנות מזה ומידה של בהלה מזה. יתר על כן הם מוצגים בכמה מקורות כעונשים המוטלים על המת בגין מעשיו בימי חייו, ולכן משתמשים בהם כדי לעורר להתנהגות נאותה.

בית הקברות העתיק בצפת, סמוך למעיין האר"י. בתניא כדאי לעיין במושגים אלה בפרקים ז' ו-ח' (צ. אורן רחמים)

למרות שהמונחים אכן מצביעים על קשר מסוים בין התנהלות האדם בחייו לבין הצפון לו לאחר מותו, ספרות החסידות מלמדת כי, כמו כל דבר הנוגע לעתיד או לשורש פנימי ונעלם, ניתן לחוש או לחוות מעט מזעיר מהמשמעות של מושגים אלה כבר בעולם הזה, במהלך החיים הגשמיים.

הליך של טהרה

אז מה אומרים המונחים הללו? על כף הקלע אתם יכולים לקרוא כאן. ברשימה זאת נתמקד בחיבוט הקבר.

הגוף במחשבה היהודית איננו דבר טמא או שלילי. הוא יצירה של הקב"ה כפי שהנפש היא יצירה שכזו. אלא שבמהלך החיים, במהלך הקשר בין הנפש לגוף, זה האחרון הושפע מנהייה אחר תאוות גשמיות. על מנת לשוב ולהתפרק במצב הראשוני הוא זקוק לתהליך של טהרה, שהוא חיבוט הקבר.

חיבוט הקבר הוא תוצאה של מעין רישום, זיכרון של פעולות שעשה אדם במהלך חייו והם היו חסרי כוונה ומודעות. במעשיו, שהונעו על ידי יצר גשמי, הוא גרם למעין כתם בגופו. בגוף הגשמי נדבק מהעולם הגשמי בעקבות דחפים יצריים. חיבוט הקבר הוא תהליך של ניקוי וטיהור הגוף מהיבטים גשמיים הגלומים בהנאות העולם.

דוגמה לכך ניתן למצוא במי שמכור לקפה. כשמגיע יום שבו הוא נאלץ לצום, או שהוא אינו מצליח להתפנות לשתיית קפה עד שעות אחר הצהריים, הוא נתקף כאבי ראש חזקים. הוא עובר תהליך של סבל, שהוא גם תהליך של ניקוי וזיכוך גופני שנגרם בשל ההנאה שלו מקפה במהלך כל ימות השנה.

דוגמה אחרת היא של מי שהמרוץ שלו אחר הקריירה מרחיק את תשומת לבו מילדיו. הוא באמת משתוקק לבלות עמם כמה שיותר. אך כל שעת בילוי שכזו, כשהיא על חשבון העבודה, נתפסת בעיניו כמטרד, שהוא תוצאה של המרחק מהעבודה. תחושת המטרד היא חלק מתהליך של טיהור המלמד אותו להתמודד שוב עם הצורך בחלוקת זמן נכונה.

במובן הפנימי, אם כן, הכוונה בחיבוט הקבר היא לייסורים שצריך לעבור על מנת להתנער מהמשיכה לעולם החומרי. הייסורים הללו הם לא בהכרח עונש אלא חלק מתהליך צמיחה והיטהרות.

גופם של צדיקים

מאחר וחיבוט הקבר תלוי במעשי האדם בחייו, נפוצה העמדה כי קברי צדיקים אינם טמאים ואינם מטמאים.

ציונו של רשב"י, שעל פי המסורת בנו קבור לידו. על-ידי הבנת המושג חיבוט הקבר ניתן להבין מדוע קברי צדיקים אינם מטמאים

רבי אלעזר, בנו של רבי שמעון בר יוחאי, מוזכר למשל בסוף מסכת מכות כמי שבשל חשש מפגיעה בתהליך קבורתו הוטמנה גופתו בעליית גג בכפר עכברא. במשך שנים ארוכות נותר גופו שלם ולא התפרק, להוציא תולעת אחת שיצאה מאוזנו. רבי אלעזר סיפר לאשתו בחלום כי התולעת מהווה עונש על כך שפעם אחת שמע דברים בגנותו של תלמיד חכם ולא מחה כראוי לו. כיון שהקפיד עליו הקב"ה על אותה פעם, מוכח שהיה רגיל לדקדק בכך.

גוף ונפש

על מנת להבין את הרעיון של פגם הנוצר בגוף במהלך החיים יש לעמוד על אופי הקשר בין הגוף והנפש במחשבה היהודית.

שאלת טיב היחסים בין הנפש והגוף מהווה את לב ליבה של הבעיה הפסיכו-פיסית. קרל פופר, אולי מגדולי ההוגים המערביים במאה הקודמת, גרס שכל החשיבה הפילוסופית של העולם המערבי, על כל שיטותיה וזרמיה, אינה אלא מערכת של וריאציות סביב הקשר בין עולם הרוח או הנפש, לבין עולם הגוף או החומר. לדידו גם אותו דבר שנקרא השקפת עולם או מוסר, סובב סביב ציר הבעיה הפסיכו-פיסית[2]. בעוד תפיסות ביהויוריסטיות שונות אינן רואות הפרדה אמיתית בין הנפש לגוף, היהדות, כמו רוב הדתות מחזיקה בהשקפה דואליסטית על פיה בן האנוש מורכב מגוף ונפש.

שאלת נקודת המפגש בין הנפש והגוף היא השאלה הקריטית ביותר להבנת הבעיה הפסיכו-פיזית. היו, כדקארט, שסברו שמדובר בנקודה פיזית ממשית, בלוטה שבמוח, ששם נפגשים החומר והרוח. השערה זו כמובן הופרכה, ולו משום שהיא מחייבת מפגש גשמי בין דבר שהוא חומרי ונפש, שבמהותה אינה כזאת.

הנפש מחייה את הגוף

החסידות מלמדת כי הנפש מאירה, בדרגות שונות בגוף, וכך מחייה אותו[3]. אין הכוונה שנשמת חיים נמצאת בתוך גוף מת, או שהנשמה פועלת רק מתוך הגוף ללא כל חיבור אליו. התלבשות הנשמה בגוף היא באופן שהגוף נעשה לחי. הגוף הוא לא כמו קליפה חיצונית בלבד שמתוכה פועלת הנשמה ומשפיעה בעולם. החיבור בין גוף ונשמה יוצר איחוד מלא כך שהנשמה הופכת במידת מה לגשמית והגוף נעשה חי ואפילו רוחני במידה מסוימת[4].

המסקנה הפשוטה מהאמור היא שחיבוט הקבר הוא תהליך המסייע להפריד את אור עצם הנשמה מהגוף לאחר המיתה. תהליך זה מקביל לתקופות האבלות הגדורות ביהדות – בתחילה 3 ימים לבכי, לאחר מכן שבעה, שלושים ושנה. במסגרת תקופות אלה מתבצע ניתוק הדרגתי בין הנפש והגוף, או נכון יותר בין שאריות השפעת הנפש על הגוף לבין הגוף. ניתוק שבניגוד לסברה הרווחת, אינו מתרחש ברגע אחד, בשעת הפטירה.

המסקנה הפנימית והרלוונטית יותר שניתן ללמוד בנושא מתורת החסידות היא שהכוונות הפנימיות המלוות את התנהגות האדם משפיעות על מצבו הפיזי והרוחני בכל שלב בחייו. כשהאדם משתחרר מתפיסה אנתרופוצנטרית ופועל מתוך משמעות וכוונה פנימית רחבה יותר, ולא מתוך שאיפה פשוטה להאדרת העונג, הוא גם מטפח חיים פיזיים נכונים יותר.

[1] ספר של בינונים, ז, ח.

[2] Sir Karl R. Popper and John C. Eccles, The Self and its Brain, Berlin, Springer International, 1977.

[3] הנפש היא מושג כללי, המורכב מחמש דרגות. השימוש במושג נשמה עד כאן גם הוא במובנו הכללי המקביל לנפש, ולא נשמה כחלק השלישי הפרטי במבנה הנפש. ראו הארת אדמו"ר הזקן בתניא, לקוטי אמרים, פרק א: 'דכתיב ונשמות אני עשיתי שהן שתי נפשות'.

[4] שם. לעתיד לבוא הגוף יזין את הנשמה, על שום ששורשו של הגוף הגשמי הוא היש האמיתי. ראו: הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם יג, חלק ראשון, אור ליום ג' פ' וארא, כ"ד טבת, ה'תשט"ו, עמ' 186.

תפיסת הבורא בכדורגל והקשר לבלעם

סטודנט חרוץ לחקר התקשורת כנראה היה מגלה, באמצעות בחינה אמפירית של הכתבות המסקרות את המונדיאל, כי המילה 'א-לוהים' היא אחת הפופולאריות ביותר בשיח הכדורגל, אחרי שערים, נבדלים, אדומים, צהובים וכמובן וובוזלות.

'יד האלוקים של מראדונה הארגנטינאי היא לא כמו של פביאנו הברזילאי', מצטטים ואומרים העיתונאים. וההוא, מסי, השחקן מספר אחד בתבל, 'הוא ממש התגלמות של ישות עליונה', הם חוזרים אחרי המעריצים. וכששער מפתיע שובר שוויון ברגעים האחרונים להארכה, קופצים האוהדים והקריינים גם יחד בקריאות 'יש, יש אלוקים!!'

חוקרים לא מעטים מבקשים לראות בכדורגל כדת החדשה, ה'אופיום להמונים' שבאמצעותה משתמר כוחו של הקפיטליזם והניאו ליברליזם

ניתוח השימוש התכוף בתארי הבורא לא בהכרח היה מלמד אותנו על האתאיזם הרווח בקרב שדרי ואוהדי הכדורגל. מנקודת מבטם, הוא גם לאו דווקא מעיד על זילות של הבורא. אולם החדרת הא-ל לתוך שיח הכדורגל בהחלט יכול ללמד אותנו אודות תפיסת האלוקות הרווחת בעידן בן זמננו.

תפיסת האלוקות בשיח הכדורגל

במגרש הכדורגל ישנם 22 שחקנים שמחולקים לשתי קבוצות ומשחקים זה כנגד זה על-פי מערכת חוקים קבועה מראש וכמעט בלתי ניתנת לשינוי. באותו אופן, השימוש באלוקים, בהקשר של כדורגל, מלמד כי הבורא נתפס ככוח טרנסנדנטי, הנמצא אי שם למעלה, מחוץ לסדירות שבטבע. הבורא אולי קובע את חוקי העל של הטבע, אך מרגע שקבע את החוקים אין הוא מתערב בהם עוד.

ועוד, סך הכל רוב השחקנים משחקים מבלי שהכוח האלוקי מתגלה בהם. כלומר הבורא קובע גם יחס חד סטרי בינו לבין העולם. העולם זקוק לבורא, ואילו הבורא לכאורה לא זקוק ולא יכול להיות מושפע מהעולם.

אולם בכל זאת ישנם מקרים מעטים או שחקנים בודדים ומורמים מעם, המציגים גילוי אלוקי. כלומר תפיסת הבורא הרווחת בעולם הכדורגל מייחסת לאלוקים התערבות מדודה בעולם. הא-ל נדרש רק בזמנים מאוד מסוימים ולדברים הגדולים בחיים, או ליתר דיוק במשחקים המשמעותיים. ההתערבות האלוקית מונעת מהשופט להבחין ביד המבקיעה שער. התערבות זו שוברת לזמן מוגבל את החוקיות של הטבע, או של המשחק, ומאפשרת למשהו על טבעי להתגלות.

בהשקפה זאת, גם בחיינו היומיומיים הבורא אינו מעורב, אך במצב של מלחמה, צונאמי או מבצע הצלה המוני ומרגש, בהחלט ניתן לאתר זיקה מובהקת של יד הבורא. לרוב, העולם מתנהל על-פי הסדירות הטבעית שהוא ברא ללא זיקה מיוחדת שלו.

כלומר אין זו השקפת עולם דיאסטית, לפיה הבורא ברא את העולם והניח את השלטון בו לחוקי הטבע, מבלי שהוא מתערב במהלכם. העולם, וכמובן משחק הכדורגל, אינם פועלים בצורה עצמאית לחלוטין, כקפיץ של אורלוגין שנמתח ומאפשר למחוגיו להמשיך ולהסתובב באופן עצמאי. בעולם מתאפשר במקרים מסוימים וייחודיים התערבות אלוקית מדודה המואנשת ומתלבשת בכוח אנושי.

בלק בלעם וכדורגל

תפיסת עולם דומה ניתן למצוא במידה מסוימת כבר בפרשת בלק.

לא מצאתי תמונה של "כתובת בלעם" שהתגלתה בדיר עלא בתשכ"ז (1967), אז הנה תחריט עץ מנירנברג מלפני 500 שנה

בלק בן צפור, מלך מואב, חושש מניצחונות בני ישראל. יחד עם שכנתו השנואה, מדיין, הוא פונה אל בלעם, שיבוא לקלל את בני ישראל וכך להביס אותם.

הפנייה לבלעם, המכשף הנודע, מעידה כי בלק אינו כופר. הוא רק רוצה את ההתערבות האלוקית לצדו בנקודת זמן מאוד ספציפית.

בלעם בן בעור, כאן יש לדייק, הוא לא סתם מכשף, אלא אחד מבחירי נביאי אומות העולם[1]. בלעם היה במדרגת נבואה כה גבוהה עד כי נאמר עליו שבישראל לא קם עוד נביא כמשה, אולם באומות העולם קם – והוא בלעם[2].

בלעם מבקש להתייעץ עם הקב"ה ונענה בשלילה. אלוקים נגלה לבלעם בלילה ואוסר עליו ללכת עמהם ולקלל את העם המבורך.

ובכל זאת, למרות הסירוב האלוקי, בלק מפציר שוב בבלעם. ובלעם, כך אפשר להבין, מבקש פעם נוספת רשות מאלוקים לצאת עם המשלחת המואבית. הפעם אלוקים מתיר לו לצאת אתם. ולמרות התרה זאת, 'ויחר אף אלוקים כי הולך הוא'[3].

בדרך שאדם רוצה לילך, מוליכים אותו

המפרשים ניסו לעמוד על הסיטואציה הבלתי ברורה הזאת. מצד אחד, אם בלעם נאמן לאלוקיו, מדוע לאחר סרוב כה ברור וחד משמעי, הוא מבקש שוב רשות מאלוקים לצאת עם משלחת מואב. ואם הקב"ה כבר מתיר לו ללכת, מדוע חרה אפו?

המדרש מלמד על סיטואציה זאת כי 'בדרך שאדם רוצה לילך בה – מוליכין אותו'[4]. על-פי פירוש אחד[5], בלעם היה נחוש לגבש לעצמו קול עצמאי וייחודי. הוא רצה ללכת עם מואב. הוא רצה לראות עצמו כישות נפרדת מהבורא. הוא נשמע לציוויו, אך בכל זאת הוא התאווה להיות הוא עצמו, שלא כמו משה שהיה רק עבד נאמן שהשכינה דיברה מגרונו. היינו, לדידו של בלעם יש את אלוקים ויש אותו, ואפשר עכשיו לשמוע לדעתו של אלוקים. אלוקים עבורו הוא לא כל ההויה, מה שמעליה ומה שמתחתיה. אלוקים הוא כוח חיצוני המתערב כששואלים אותו. ומאחר והוא כל כך רצה לאחוז בהשקפה זו, התירו לו לעשות כן. אלא שלבסוף, השקפה זו הובילה אותו לאבד מיכולת הראיה, הניתוח וההבנה של המציאות. חמורו, בסופו של דבר, ראה טוב יותר ממנו.

באותו אופן, תפיסת הבורא במונדיאל מגדירה אותנו כישויות עצמאיות, מנותקות מהבורא, אך נזקקות לעזרתו באירועים מיוחדים. כמרחק מזרח ממערב, כך אין לכם תפיסה רחוקה מזו, כתפיסת הבורא ביהדות.

ובכל זאת, כנראה לא תסכימו איתי, אבל אם כבר מונדיאל, אז בשם הצדק, השוויון והסדר החברתי, לפחות שגאנה תזכה בגביע.

[1] 'שבעה נביאים נתנבאו לאומות העולם – ואלו הן: בלעם ואביו ואיוב, אליפז התימני, ובלדד השוחי, וצופר הנעמתי ואליהוא בן ברכאל הבוזי', בבא בתרא טו ב.

[2] 'ולא קם נביא עוד בישראל כמשה', 'בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם, ואיזה זה בלעם בן בעור', ברכה לד, י.

[3] פרשת בלק, כב, כב

[4] במדבר רבה, כ, י.

[5] ראו המלבי"ם על הפסוק.

בין שניאור חשין לשניאור זלמן

תאונה מחרידה ומיותרת

כמעט ואין סיכוי למצוא, היום או לפני 40 שנה, הורים שאינם דתיים, יהיו מן האליטה או מפשוטי העם, המעניקים לבנם את השם שניאור. מישאל חשין קרא לבנו, שנהרג ביום שישי האחרון בתאונת פגע וברח מחרידה, שניאור. הוא קרא לו כך גם כחלק מגאוותו הגדולה על עצם היותו צאצא לשניאור זלמן מליאדי, מחבר ספר התניא וממשיך דרכו של הבעל שם טוב, הנקרא גם אדמו"ר הזקן.

בהספד המרטיט והכאוב שנשא, תוך שסיפר על קסמו ויופיו של הבן, התוודה כי נתן לו שם זה למרות ש:

היססנו מעט בבחירת השם שכן אין הוא שם מצוחצח וממורט ברוח השמות שבימינו אלה. אולם החלטנו בכל זאת כי שמך יהיה שניאור, שם מפואר כשמו של הרבי הזקן, מייסד חב"ד, שניאור זלמן מליאדי".

ואכן:

…לימים למדנו וידענו כי היית גאה בשמך. ואנו היינו גאים בך ובשמך, עד השמיים".

משמעות השם שניאור

בדבריו עמד חשין על משמעות השם 'שניאור':

"יש אומרים כי השם שניאור נגזר מהמילה סניור ואילו אמא טענה כל העת כי יש לה שני אור, לא רק אור אחד, שני אור כשני אורות נרות השבת. שני נרות ושני אור…"

ספרות החסידות מעידה כי השם שניאור אכן מרמז על שני אור. האורות המדוברים הם אור הנגלה ואור הנסתר. אור התורה הגלויה ואור פנימיות התורה, הקבלה והחסידות[1]. השם שניאור על כן, מבטא את היכולת לאחד, לכלול יחד גם את העולם הנגלה וגם את העולם הנסתר[2].

שמו של אדם

על-פי תורת החסידות, שמו של דבר בשפת הקודש מעיד על תכליתו הפנימית[3]. כך גם השם שנקרא בו אדם מבטא דבר מה השייך למהותו, לפנימיותו. שם אדם הוא כמו גילוי תפקידו בעולם.

על-פי האמונה היהודית השם שניתן לרך הנולד איננו תוצאה של מקרה או החלטה שרירותית של ההורים לבחור בשם כזה ולא אחר. השם שההורים בוחרים לילדם הוא סוג של נבואה זוטא. האב והאם זוכים בכוחות לקרוא לילד בשם המבטא את שורש נשמתו[4].

זו אגב הסיבה שלא מומלץ להחליף שם בגיל מבוגר, כדי לשנות לכאורה את המזל. שכן 'שינוי השם מקרע את גזר דינו של אדם'[5], ובאופן אחר, תורם לשינוי מהותו של האדם. האדם צריך להצדיק את שמו, לממש את מהותו הפנימית הנובעת משורש נשמתו.

שניאור זלמן מליאדי – התניא והשולחן ערוך

בשם שניאור, ככל שהינו על שם אדמו"ר הזקן, מגולמים שני האורות, הנגלה והנסתר, כעולה ממפעלותיו העצומים.

שניאור זלמן מליאדי המכונה גם בעל התניא או אדמו"ר הזקן

מצד אחד, בהיותו בן 24 בלבד נדרש על-ידי המגיד ממעזריטש, ממשיך דרכו של הבעל שם טוב, לכתוב קודקס הלכתי מקיף המסביר כיצד יש לנהוג במסגרת החיים היהודיים. כתיבת מפעל שכזה היא משימה מקיפה, הדורשת ידע עצום בתחומי הפסיקה היהודית, כמו גם יכולת קבלת החלטות, סידור נכון של דברים, הנמקה והכרעה בין כתבים. השולחן ערוך שהוציא מתחת ידיו כתוב בשפה ברורה ועשירה, וכולל עיקרים יסודיים בהשקפת היהדות כמו גם נימוקים וטעמים, החסרים בשולחן ערוך שכתב רבי יוסף קארו, למעלה ממאתיים שנה קודם לכן.

מצד שני, בגיל מאוחר יותר, שנתיים לפני סיום המהפכה הצרפתית וקצת לאחר המהפכה האמריקאית, בזמן שאירופה סוערת ומתנדנדת בין מאבק לשמירה על זכויות אדם וזכויות טבעיות לבין קנאות דתית ומלוכנות, ובעת שמחשבת המודרנה וניצני הקפיטליזם מתחילים להתפשט באירופה, הניח אדמו"ר הזקן על מדף הספרים היהודי את ספר התניא. ספר שהוא תרומה המסכמת את ליבת ההגות היהודית על שלל היבטיה וניצבת מול זרמי המחשבה השונים שהחלו להתפשט באותה תקופה של לפני 200 שנה.

עיקר חידושו של ספר התניא הוא בחיבור בין מה שמכונה בטעות המיסטיקה היהודית לבין ה'פילוסופיה' היהודית[6]. בגישור בין החוויה הרוחנית, האינטימית, הנשענת על אדני תורת הקבלה, לבין מחשבה עיונית המסבירה בצורה מפורטת את הטעם לדרך החיים היהודית.

שניאור חשין

באדם בעל שיעור קומה כמישאל חשין, איננו יכולים לחשוד שהוא גאה באבותיו רק בגלל היקף השפעתם על הציבור או כדי לשאת חן בעיני מישהו. את מפעלו של אדמו"ר הזקן הוא בוודאי מכיר, ומאיכויות מפעל זה ביקש כנראה גם לצקת בבנו.

מקריאת ההספד ניכר קשר רגשי עמוק של האב והבן למחשבה יהודית ולמקורות היהדות.

מישאל חשין - המשנה לנשיא בית המשפט העליון בדימוס

כך חשין במילים המעוררות דמע בכל שומעיו:

"נשקנו אב לבן ובן לאב, כהרגלנו, ושוחחנו, כדרכנו, מעט על התנ"ך, זו הפעם על שמשון, ועוד על עניינים מענייני דיומא…"

על שניאור איננו יודעים רבות, אלא אם נתעקש לחקור. הוא היה אב ובעל מסור, לוחם בשייטת, איש עסקים, אוהב ספורט וטבע. אולם על כל אלה ניכר שחבוי משהו נוסף. משהו שהשם שניאור מגלה והאב מצביע עליו כמעט בכל משפט מדבריו. אותו משהו הוא שני אורות שצריך לקשר ביניהם באחד. האור של העולם הפנימי ונסתר והאור של העולם החיצוני וגלוי.

חשין ושניאור ז"ל מלמדים אותנו שהשושלת לא ניתקה. היסוד הפנימי העמוק של מחשבת היהדות, מחשבה שהיטיב לגבשה ולנסחה אדמו"ר הזקן, משפיע בכל עוזו על מגוון של יחידים וקבוצות באוכלוסיה, לרבות קבוצות שאיננו מתארים לנו שבהן יסוד זה רווח. הוא מצוי כעוגן במים סוערים ואליו חוזרים מפעם לפעם על-מנת לשאוב כלים, מושגים ורעיונות, כדי לעמוד על זהותנו העדכנית.

יהי זכרו ברוך.

[1] ראו למשל: ראה לקו"ד ח"א פג, א. סה"ש תש"ה ע' 129.

[2] ראו בארוכה הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם ד, תשי"ב, חלק ראשון, שיחת יום ג' פ' וארא כ"ד טבת ה'תשי"ב, רמא.

[3] בתניא, שער היחוד והאמונה, פרק א, ובעוד כמה מקומות, לדוגמא שיחת ש"פ תולדות, התשנ"ב, הערה 7.

[4] מובא אצל הרבי מליובאוויטש: לקוטי שיחות, כרך ל, ויצא, שיחה ב, עמ' 134. ראו שם גם מקורות לעניין השמות.

[5] 'ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם: צדקה, צעקה, שינוי השם ושינוי מעשה'. מסכת ראש השנה, טז ע"ב.

[6] המונח מיסטיקה מיובא מהנצרות ואינו מתאים לתיאור רעיונות פנימיות התורה. על כך ראו מאמרו של בועז הוס:

Boaz Huss, Jewish Mysticism in the University: Academic Study or Theological Practice?, Zeek: A Jewish Journal of Thought & Culture, Dec 07.

על נחש ונחושת: איך מתמודדים עם רוע

אנחנו נתקלים ברוע כל הזמן, ולא תמיד מדברים על כך. רבים חווים התעללות, פגיעה מידיו של אדם קרוב, היקלעות ליחסים מניפולטיביים, ניצול. כל אדם נקלע בחייו למשבר, אחד לפחות, הנדמה בעיניו כביטוי המושלם של רוע, אטימות וניכור, ושכנגדו הוא נדרש לגייס כוחות עצומים.

בזמן המשבר אנחנו מנסים לעמוד לשוא על דפוסי ההתנהגות העשויים להיות לנו לעזר. אנחנו תרים כאחוזי אמוק אחר מוצא רגשי ומעשי. אלא שלרוב, בזמן של קושי, זווית הראיה שלנו מוגבלת. אנחנו לא מצליחים לראות או לחשוב בבהירות. הלחץ והחשש מכניעים אותנו. לעתים אנו בוחרים להיאבק ברוע בכל כוחנו. פעמים אחרות אנו מתקפדים ומתכנסים בתוך עצמנו. לעתים אנחנו בורחים למקום אחר, רחוק ומוגן, ששם החלטנו כי הרוע לא יוכל להשיג אותנו. לא תמיד אנחנו מנצחים את הרוע. פעמים רבות הוא מותיר בנו צלקות שאינן מגלידות.

האם יש מתכון מנצח להתמודדות עם מצבי משבר שבהם נגלים הרוע, המוות, הכאב, הפחדים הפנימיים ביותר. סביר להניח שלא. כל התמודדות היא אישית, מתאימה להקשר מסוים, ותפורה לפי מידותיו ואופיו של האדם.

ובכל זאת, השליחות של המחשבה האנושית היא להציע את המסלול המתאים ביותר להתמודדות.

את תפקיד הפילוסוף ניסח יפה ההוגה האוסטרי, לודוויג ויטגנשטיין[1]. לדבריו האתגר של הוגה הדעות הוא להראות לזבוב הלכוד בתוך בקבוק את הדרך למעלה. הזבוב נפל למלכודת והוא תקוע בבקבוק. הוא מנסה לשווא להיחלץ. נחבט למטה ולצדדים, לא מצליח לעצור לרגע, 'לחשוב' ולמצוא את הדרך למעלה. אל השחרור. התפקיד של 'הפילוסוף הטוב' הוא לעזור לנו להפסיק להיתקל בקירות. עליו לסייע לנו לשאת עינינו מעלה ולגלות את הדרך אל הפתרון הגלום במצבי קושי ומשבר.

מהי המשמעות של אותה הסתכלות מעלה?

נחש נחושת

וכי נחש ממית?

פרשת חוקת מציעה פרספקטיבה זאת כדרך אחת להתמודד עם רוע וקושי[2]. הפרשה מעלה סיפור מוזר לפיו עם ישראל מותקף, בעודו במדבר, במכת נחשים. משה מתפלל לקב"ה שיעצור את המכה הנוראה שנחתה על העם בעקבות תלונותיהם הרבות על הקושי במדבר. במענה לתפילתו, הקב"ה מדריך את משה כיצד להתמודד עם הנחשים. הוא מורה לו לעצב נחש מנחושת, ולהציב אותו על נס, עמוד גבוה. מי שיכיש אותו נחש, יהיה עליו להסתכל למעלה, על נחש הנחושת וכתוצאה מכך יחיה.

הסיפור מוזר לא רק משום שהוא מציג טיפול מאגי במכת הנחשים, אלא גם משום שבהצבת סוג של פסל מנחושת יש סכנה ברורה שהעם יסבור כי נחש הנחושת הוא, הוא בעל הכוחות העל-טבעיים לרפא, ולא הקב"ה, ולבסוף יעבוד את הנחש. ואכן המלך חזקיהו, מאות שנים לאחר מסע בני ישראל במדבר, מתיך את נחש הנחושת ששרד כל אותם שנים והגיע לבית המקדש, מאותה הסיבה בדיוק, שהפך מקור לעבודה זרה[3].

חיים חדשים

כמו בכל סיפורי התורה, החסידות מבקשת לגלות את המסר המכוון לחיינו גם בסיפור זה. כשאנו חווים עקה ומצוקה, בין אם כתוצאה מגורמים אמיתיים ובין אם כחלק ממערבולת של רגשות, עלינו לזכור להסתכל למעלה. הדרך היחידה לצאת מהבקבוק היא להרים את העיניים מהמציאות הקשה בה אנו מצויים ולנסות לראות את הדברים אחרת, בפריזמה רחבה יותר. מאחר והבורא מצוי בכל, אין בחיינו אירוע שהינו סתמי ונטול משמעות. כל התרחשות היא חלק ממציאות אלוקית הנושאת בעבורנו מסר ופוטנציאל לצמיחה ולמידה. את המסר אנו יכולים לגלות רק על ידי הגבהת עינינו.

השורש הטוב של הרוע

כאשר מסתכלים למטה, על הנחש הזוחל על גחונו, רואים את התגלמות הרוע. הנחש מסמל בכמה מקומות בספרות את המות. בגלל הנחש נגזרה מיתה על העולם[4]. אולם הרע שמגלם הנחש הוא רע ארצי, הפוגע בנו רק בממד הנמוך ביותר. כאשר מסתכלים על פעולת הרע בהקשר רחב יותר, עוצמתו מתגמדת. זה המצוי במצוקה קשה עשוי להשתחרר ממנה רק אם יגלה את ההיבטים החיוביים, הנשגבים של אותה מצוקה.

הסיבה לכך היא שלנחש יש שורש חיובי. התופעה השלילית של נחש הנושא בארס ממית, היא מעשה הבורא. מי שמרים את עיניו, מזהה זאת. הוא מזהה את השורש הטוב של הדפוסים הרעים. הכרת המקור הטוב של הרע היא כעין תחיית המתים למי שהוכש. היא מאפשרת לו לזהות מציאות חלופית לזו שהוא שקוע בה. המשנה אכן מזכירה כי לא הנחש מנחושת הוא המחיה את המוכשים, אלא הקב"ה, הוא המעניק חיים חדשים למי שהוכש, בתנאי שהוא מבין ומכיר במקור המציאות[5]. ובלשון הכתוב: "וְכִי נָחָשׁ מֵמִית, אוֹ נָחָשׁ מְחַיֶּה? אֶלָּא, בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הָיוּ מִתְרַפְּאִים, וְאִם לָאו, הָיוּ נִמּוֹקִים".

הנחושת, המסמלת את האפשרות להחזיר אור, כמו במראה, מתירה לגלות את מקור החיים. המוכש מביט בנחש הנחושת, במקור החיובי של התופעות השליליות, ומצליח להוריד מההתבוננות החיובית הזאת לתוך מציאות חייו. הנחש בהתבוננות החדשה לא נתפס עוד כדבר רע[6]. ניתן לדמות זאת לילד המתנהג באלימות, כאשר בשורשו הוא זקוק לחום ותשומת לב. החסך של אותו ילד הוא לחיובי. התוצאות יכולת להיות עגומות. התבוננות בשורש החיובי תסייע להתמודד עם תופעת האלימות.

נחש הנחושת המרפא בסמל ההסתדרות הרפואית, ותמצאו אותו בעוד סמלים הקשורים לרפואה (התאחדות הרופאים הוטרינרים, בתי מרקחת ועוד)

המסר שמציעה לנו הפרשה הוא ללמוד בכל סיטואציה להסתכל למעלה, לחפש את השורש החיובי של האירועים השליליים, וכך להציל את עצמנו מהמצב בו אנו מצויים[7]. ההצלה המדוברת היא בראש ובראשונה תודעתית. כשמכירים בשורש הטוב של הרוע, העולם אינו נתפס עוד ככולו נגדנו. איננו חשים עצמנו כחסרי מזל ונכנסים למצוקה נפשית. אנו מתפנים לעצור, לנשום אוויר ולחשוב בבהירות על הפתרון הרצוי. אנו מקבלים מעין מנת חיים נוספת שבאמצעותה יהיה בכוחנו להמשיך ולהתמודד.

[1] הרעיון מוזכר אצל הרב ג'ייקובסון בהתוועדות ג' תמוז ה'תש"ע. ראו:

Philosophical Investigations, p.309.

[2] במדבר כא ט.

[3] מלכים ב י:ח, ד; על הערכה למעשהו ראו: מסכת ברכות י' ב.

[4] הרבי מליובאוויטש, לקוטי שיחות כרך י"ג במדבר (מוגה), עמ' 75.

[5] ר"ה ג, ח.

[6] אדמו"ר הזקן, לקוטי תורה, פרשת חקת, סב, ב.

[7] הרבי מליובאוויטש, התוועדויות שנת תשמ"ה כרך ד', סיון – תמוז (בלתי מוגה), ש"פ שלח, עמ' 2310.

על פשר המשיכה לדמותו ותורתו של הרבי מליובאוויטש

אחת הסיבות לכך שאנו מתחברים לספר מסוים היא שאנו מרגישים שהכותב מבין אותנו. אנחנו לא חייבים להזדהות עם אחת הדמויות על מנת לאהוב את הספר. גם אין הכרח שהספר ישקף את חיינו. אבל על מנת שנהנה מהספר אנו חייבים להרגיש שאנו מוצאים בין השורות הבנה אמיתית של המציאות ושל עצמנו, על תקוותינו, חלומותינו, חרדותינו, צרכינו ותשוקותינו.

לעתים אנחנו עשויים לקרוא ספר שלם רק בשביל משפט או שניים המנסחים כראוי היבט מסוים של המציאות שאנו מזדהים עמו. באותו משפט אנו מרגישים כי המחבר הביע בצורה מדויקת חוויה, אירוע, התרחשות, התנהגות אנושית או התפתחות טבעית. בניסוחו זה הוא לא רק קלע לדעתנו, כי אם יצר עמנו אחדות מסוימת. אחדות של הבנה משותפת של אותו הדבר. אותה אחדות אמנם ארכה רגע אחד, אותו רגע של קריאת המשפט, אך היא נמשכת עבורנו עד אין סוף. לעד נחוש כי המחבר המסוים מבין אותנו, מבין את המציאות, ואף מצליח לנסחה.

ההבעה של הדברים בספר מהווה עבורנו הכלה של חוויות החיים בתוך כלים, בתוך סד מסוים של מבנים תחביריים, המסייעים לנו בסופו של דבר לחיות את חיינו טוב יותר, נכון יותר ואולי גם בצורה שלמה יותר. מעתה, בכל פעם שניתקל במציאות דומה לזו שהיטיב לתארה המחבר, אנו נשתמש במשפטיו על מנת לבאר לנו את הסיטואציה ולנסח לעצמנו מחדש את דפוס ההתנהגות הראוי ביותר.

לא היה כמעט מי שהצליח לעמוד אדיש בפני הפנים המחייכות והמבט החודר

רוצים שיבינו אותנו

הדברים נכונים לא רק לגבי ספר שאנו קוראים. הם נכונים גם לגבי הסרטים בהם אנו צופים, ההצגות אליהן אנו הולכים, החברים שאנו בוחרים ואפילו המפלגה לה אנו מצביעים. לרוב אנחנו רוצים שיבינו אותנו. או מדויק יותר, אנחנו רוצים להבין את עצמנו טוב יותר על-ידי בחירותינו ובתוך הסביבה המקיפה אותנו.

החברים המבוקשים ביותר, למשל, הם אלה היודעים להקשיב. חברים המסוגלים להכיל את האחר, מבלי לשפוט אותו. במהלך השיחה עמם הם משרים הרגשה כי הם מבינים אותנו. לכן כיף לנו לדבר עמם.

אצל ילדים הדבר בולט במיוחד. הם מציקים, מתפרעים, ואפילו הופכים אלימים אם לא מבינים אותם. להיות הורים טובים זה בדרך כלל להיות הורים המבינים את ילדיהם, ומסוגלים לסייע להם לצמוח מתוך הבנה זאת.

הרבי מליובאוויטש

רבבות ברחבי העולם מצאו ומוצאים ברבי מליובאוויטש דברים שונים. יש שמתחברים לדמותו הייחודית. אחרים מתרשמים מסיפורים אודות הקשר שהיה לו עם אנשים שונים. יש המתבשמים מחכמתו הניכרת בתורתו הכתובה. אחרים מתלהבים מהאופן בו נהג ומהנחישות שהפגין. דמותו של הרבי מליובאוויטש מספקת עבור רבים דברים שונים. אולם, לפני הכל, אם תעברו כל אחד מחסידי חב"ד או לומדי תורת הרבי מליובאוויטש ברחבי העולם ותשאלו אותו מה הוא מוצא בתורת הרבי, הוא בסופו של דבר יענה לכם שבאמצעות הקריאה בתורתו הוא חש שמישהו באמת מבין אותו. ולא רק מבין אותו, אלא גם מתווה עבורו מסלול ורוקם לו תפקיד בעקבות ההבנה הזאת.

אישי

בגיל 32 לערך גיליתי את הגותו של הרבי מליובאוויטש. עד גיל זה לקחתי חלק במרוץ מתיש. סיימתי שרות צבאי כלוחם וללא כל הפסקה או טיול המשכתי ללימודי תואר ראשון, שני ושלישי ברצף; הייתי עצמאי, לאחר מכן עבדתי כעיתונאי, משם קפצתי לניהול מערכת בחירות מקומית, המשכתי לעוד כמה שנים כעוזר פרלמנטרי בכנסת; עבדתי כיועץ במשרדים ממשלתיים. נישאתי וגידלתי שני ילדים, לימדתי באונ' ת"א, במכללת ספיר ובעוד כל מיני מקומות, העברתי סדנאות בתקשורת. ו…אין פלא שבגיל שלושים חשתי מחנק. לא חקוקה לי נקודת שבר מסוימת אבל בהחלט אני זוכר תחושה מתמשכת של מיאוס וחוסר משמעות. סוג של צימאון למשהו אחר עורר אצלי כאבי ראש תכופים.

בגיל שלושים גמרנו אומר שזהו זה. אני אשתי ושני הילדים, הגדול בן תשע והקטן בן שנתיים, החלטנו שלוקחים הפסקה בת שלושה חודשים בהודו. קצת לנוח וקצת להתבונן. והודו, כפי שישראלים רבים כבר גילו, היא בהחלט מקום מתאים לפסק זמן מהמרוץ. מדינה רבגונית זו, עם כל ההתמערבות וההתמסחרות שהיא עוברת בשנים האחרונות, עדיין חושפת במידה רבה את הטיפשות שבמרוץ, ומעצימה את הצרכים הרוחניים והנפשיים של היציר האנושי.

כשחזרנו, נקלעתי לפרויקט של כתיבת ביאור לספר התניא. לצורך הביאור נדרשתי לקרוא קצת מסביב, ושם, פחות או יותר, התוודעתי לעומק לכתביו של הרבי מליובאוויטש.

זרות לכאורה

במבט ראשון ושטחי, דמותו של הרבי, כפי שצוירה בשיח הציבורי, נתפסה בעיני כזרה ורחוקה בזמן ובמקום. הוא דיבר לרוב ביידיש. שפה שעבורי, ישראלי, בן ליוצאי עדות המזרח, נתפסה כמנוכרת. הוא התגורר בארה"ב ואני ישראלי וציוני אדוק. הוא נהג ללבוש שחורים, ובני לוויתו היו כל מיני מזוקנים, קצת מפחידים, ואני רואה בלבוש זה תוצר גלותי. ובכל זאת, למרות שלכאורה בכל היבט דמותו של הרבי מליובאוויטש אמורה להיות מרוחקת, היא הפכה להיות, תוך קריאת תורתו, ההפך בדיוק.

משחקים שח בליל ניטל - הרבי מליובאוויטש וחמו הרבי הריי"צ

בהדרגה גיליתי כי בכל פעם שאני עצוב, עצבני, מדוכא, לחוץ, מפוחד, וגם כשאני מלא קצת בעצמי ושבע רצון יתר על המידה, אני נמשך לקריאת אחת משיחות הרבי, מאמריו או איגרותיו. שם רגשותיי ומצב רוחי משתנים לבלתי הכר.

שם אני חש שמישהו באמת מבין אותי. מבין את נבכי הנפש, את צרכיה ומצוקותיה. מבין את היצרים הנמוכים ביותר ואת ההשתוקקות הגבוהה ביותר להתעלות. שם אני מרגיש שאני לא לבד בעולם. כמובן שעל מנת להבין את הכתוב נדרשה הכרת השפה ועולם המושגים בהם הוא השתמש. אולם לאחר שמדלגים מעל משוכה זאת, מתעוררת ההרגשה כאילו כל מילה שהרבי אמר, אמר בשבילי.

לצאת למסע חיים

התחושה היא שהרבי, במפעלו רחב היריעה, לא רק הבין אותי והכניס את ההבנה הזאת לתוך מסגרת תיאורטית ומעשית. הוא גם שירטט, ברגישות ובתבונה, את התפקיד שלי כאדם בעולם. הוא גילה בכתביו, לי ולכל קורא אחר, את תכלית הבריאה וחשף את הכלים הנתונים בידי להתגבר על חוסר איזון נפשי. ההבנה שסיפק הרבי אינה נותרת נטולת משמעות אופרטיבית מיידית. הרבי לוקח את קוראיו למסע חיים. מסע שבו ברגע שמקבלים את מושגי היסוד, את עיקרי המערכת הטיפולוגית, מצליחים לקרוא את חוויות החיים בצורה שונה, בהירה יותר. הרע הופך ניסיון, הקושי לאתגר, החרדות לחלק מעבודה עצמית, וההצלחה למקפצה להעניק לזולת ולעשות טוב בעולם.

ההיבטים שהדגיש הרבי בתורתו, המקיפה ורחבה מני ים, מעוררים חלקים מתים במציאות חיינו. הוא העניק לאותם חלקים תוקף ומשמעות והופך את הקורא, תוך כדי קריאתו, לשותף במעשה הבריאה. שותף במלאכת בריאת תוכן לחייו.

'אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים'

חכמים מלמדים כי 'אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים'. אנו זקוקים בדרך כלל למשענת, עזרה בחיים, עזרה ממישהו שיבין אותנו. גם אם ברור לנו, לדוגמה, שהעישון מזיק, אנו מתקשים להיגמל ממנו לבדנו. אנחנו צריכים ללכת לסדנה, שבה יגידו לנו את מה שכבר אנו יודעים ויוציאו אותנו עם כוחות לקראת ההתמודדות.

הקיום של הרבי כמושג, כערך, הוא כמו רכישת חבר הנמצא תמיד בעת שיש צורך בנחמה, תמיכה ועידוד. האדם זקוק לסיוע לא רק בהיבטים הפיזיים, בחיבוק ממשי, במילה טובה. הוא צריך ראש לכל להיות מסוגל לעטות שוב את ההבנה הייחודית של המציאות, המעוצבת בתורת הרבי. הבנה שאיננה משחירה כל כישלון או מרוממת כל הצלחה. הבנה המכניסה את העולם לתוך פרופורציה. פרופורציה ביחס לקיום האלוקי. הבנה המסייעת לפרט לשחרר עצמו, בכוחות עצמו, מבית האסורים הרגשי והתודעתי.

במובן זה דמותו של הרבי ותורתו, הדרך שבה הוא מתיר לנו לראות ולפרש את המציאות, אינם שייכים לקבוצת חסידים כזו או אחרת. זוהי תורה כללית, השייכת לא רק לכל יהודי אלא לכל אדם, ובוודאי לכל אדם מאמין, חסיד ושאינו חסיד, שומר תורה ומצוות ושאינו שומר תורה ומצוות, גבר ואישה, מבוגר וילד, ויהודי ושאינו יהודי.